שיחה עם אמיר קוסטריצה ואנתוני מינגלה

במפגש מרתק עם קהל עיתונאים, אנשי קולנוע ומעריצים דברו שניים מהבמאים המובילים בקולנוע העולמי על הסרטים שלהם, קולנוע ואהבתם למדיום והעשייה. יאיר הוכנר, היה פאנל והתרשם לטובה משני היוצרים החשובים. אמיר קוסטריצה עשה סרטים נחשבים כמו "שעת הצוענים", "חתול שחור חתול לבן", "מתחת לפני הטח" ו "חלום אריזונה". אנתוני מינגלה ביים את "הכשרון של מר ריפלי", "הפצוע האנגלי" ולאחרונה את "קולד מאונטן". לרשותכם מספר ציטוטים והתייחסויות הישר מהשטח.

קוסטוריצה דיבר על הפרדוקס בעשייתו הקולנועית. הסרטים שלו, כך הוא טוען, הם נגד תעמולה אך בדרך כלל מאשימים אותו בתעמולה כי הוא מסרב לבחור בצדדים שונים במאבק בארץ מולדתו. הוא בעד הומניזם ומסרב להיות שייך למפלגה פוליטית כלשהי.

גם אנתוני מינגלה מספר על ההתקפה הפוליטית שחווה בעקבות "קולד מאונטן". הסרט הוקרן בתקופה בה החלה המלחמה בעיראק והיו שטענו כי סצנות המלחמה שבסרטו מראות את הזוועות וכאב הלב, היא מחאה פוליטית סמוייה. סרטו האחרון מתמקד בצד של האנשים העניים שנלחמים את מלחמתם של העשירים. בדיוק כמו החיילים בעירק שמרביתם שייכים למעמד הכלכלי הנמוך לעומת העשירים שמנהלים ומרוויחים מהמלחמה.

שני היוצרים טוענים שהקולנוע שלהם הוא מלודרמה, השאלה היא איך מתייחסים אל המלודרמה. הקולנוע הוא הצצה אל המציאות והוא מציג את מה שאנחנו רוצים להיות, הקולנוע הוא חלון לעולם סוציאלי, הקולנוע זו תשוקה.מינגלה סיפר שהוא גדל באי קטן, אביו מכר גלידה והוא למד על אמריקה דרך הסרטים. הקולנוע זו דרך אחרת להיות במקום אחר. עוד בילדותו חלם להיות במקום אחר.

לעומת מינגלה שעובד עם שחקנים מקצועיים דרכו של קוסטריצה הרבה יותר מרתקת. הוא מרבה לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים. פנים של אנשים ברחוב מצחיקות אותו. הוא מרותק לחיים ופנים שמוצאות חן בעיניו הוא דואג להביא לקולנוע. "הייתי מאושר עם יכולתי לצייר פנים", בינתיים הוא עוצר אנשים ברחוב, מבקש טלפונים, העובדים שלו מצלמים את עוברי האורח וכאשר הוא מצלם סרט הוא מביא אותם לצילומים. הפקת סרט לוקחת שנה לכן קל ללמד את השחקנים הלא מקצועיים לשחק, אבל הוא מציין שלפעמים יותר קל ללמד את החיות לשחק.

את הניסיון האמריקאי היחיד שלו עד כה, הוא מתאר כמדכא. כשביים את "חלום אריזונה" עם ג'וני דפ, וג'רי לואיס, הוא הרגיש שהוא בודד באמריקה. הדרך שבו הוא רגיל לעבוד שונה. ג'רי לואיס עורר בו התלהבות רבה בדיוק כמו השחקנים הלא מקצועיים שהוא התרגל לעבוד איתם. אגב, הרעיון לדג המעופף בתחילת וסוף הסרט נבע מכך שמדבר אריזונה היה פעם קרקעית ים.

מינגלה וקוסטריצה טוענים שהמוסיקה היא לבו של הסרט, היא עוזרת בבניית הסרט והדמות. ועוזרת לקהל להיות שותף בחוויה הקולנועית.

על האנשים שמתים ומתעוררים לתחייה בסרטיו הוא טוען שזה כמו התהליך שהוא עובר בעשיית סרט. בהתחלה הוא שואל את עצמו שאלות פילוסופיות מדכאות ורק רוצה לברוח. אחרי עשיית הסרט הוא מאושר, אין משהוא יותר מרומם רוח מאשר לראות אנשים נהנים מהסרט שלך, מהופנטים למסך.

מינגלה רוצה לכתוב סרט פשוט, עכשווי, עם אנשים שלובשים ג'ינס, בלי כל התלבושות התקופתיות. לפעמים הכנת סצינה תקופתית לוקחת שנה לפחות. היה רוצה לצלם סרט באמצע לונדון, במרכז החיים שלו, על המעמד הבינוני שנראה כאילו הוא נעלם.

מינגלה מספר שהוא תמיד מאוכזב, מכל שוט, מכל סצינה. לאנשי קולנוע אין הזדמנות לעשות אימונים כמו ספורטאים, ההצלחה רק עוזרת לך לעשות קצת יותר אימונים. קוסטריצה לעומתו שמח שהוא אף פעם לא הגיע לשלב של שובר קופות והוא תמיד פועל בזרם העצמאי, לא כמו מינגלה שבגלל ההצלחה המסחרית של סרטיו תמיד נמצא באור הזרקורים.

מינגלה נזכר בהקרנות הניסיון לסרטו "המשחק של ריפלי". הקהל האמריקאי לא רצה להזדהות עם דמות כמו ריפלי. הסרט היה קשה למכירה, בעלי האולפן לא אהבו אותו והקהל לא סבל אותו. כאשר "קולד מאונטן" זכה רק ב 7 מועמדויות באוסקר, אנשים אמרו לו שהם משתתפים בצערו. הוא בכלל לא הבין למה הם מצטערים. הוריו הגדילו ושאלו למה הוא לא עשה סרט אחר.

על הסצינות הנוטות לוולגאריות בסרטיו אומר קוסטריצה, שהשאלה היא איך מצלמים אותם, באיזו תאורה משתמשים ומתאר את הסצינות כחלק מעולם שכולו חוויה קולנועית.