Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: היה או לא היה? - עינת מתאוששת מפסטיבל הקולנוע בירושלים

10 ימים ופסטיבל אחד. רחובות ירושלים. 2 בימאים גרמנים חתיכים. בית הנשיא. הנרקומן שכמעט הקיא עליי. כל בדיחה טובה נפתחת ב"צרפתי, אנגלי, יהודי ואמריקאי". צחקתי, התרגשתי, בכיתי והתאכזבתי. כתבה זו מוגשת לכל מי שפספס את הפסטיבל.

כבר שבוע וחצי שלא הלכתי לשיעורי אירובידאנס. בגלל פסטיבל הקולנוע בירושלים. כשהמורה מלמדת אותנו קטע חדש, היא רוקדת בקלילות את הצעדים המורכבים, אנחנו חוזרים אחריה, מתנגשים אחד בשני. "היה או לא היה?" היא שואלת בהתלהבות. פסטיבל הקולנוע בירושלים היה כזה: מפתיע, מבלבל, סובלני כלפי המבקרים. אז היה או לא היה?

"גרנסי" ההולנדי, הסרט שנכתב עליו בתוכניה "סיפור העובר אל הצופה יותר באמצעות התמונה מאשר דרך המילים"? לקחתי סיכון והרווחתי. בעקבות התאבדותה של חברה לעבודה, אנה "מתעוררת" לבחון את הזוגיות שלה וקשריה עם משפחתה, כדי לחשוף את האמת על חייה. את המתרחש בסרט יכול היה להבין גם מי שדובר קזחית בלבד. ללא מילים כמעט, בזכות משחק, בימוי וצילום היוצאים מגדר הרגיל נרקם סיפור שלם המתאר מערכת יחסים מורכבת בין אישה לבעלה ולמשפחתה. הדמויות הנשיות בסרט מפותחות ומרתקות ואילו הגברים רק זקוקים לחום ואהבה. ממש כמו בחיים.

"סוכר-תפוז" הגרמני הוא קליפ מאכזב בן 84 דק'. כמה התייסרתי בלבי על המלצה זו. בעקבות טראומת ילדות הקשורה בחברו הטוב ביותר, לאו הפך למבוגר בעל אישיות נוירוטית. כאשר הוא מכיר את לנה, חוזרים לפקוד אותו סיוטי הילדות. הדקות נקפו, אנשים עזבו את האולם ואני קיוויתי למהלך מפתיע שיחשוף את הגיבור לקצת רגש. בתחילת ההקרנה הגיע הבמאי (והשחקן הראשי בסרט) אנדראס שטרוק, 1.90 של יופי גברי משכנע והבטיח לענות על שאלות עם סיום הסרט. הבטחה כזו כמעט תמיד מכניסה אותי לחרדת ביצוע: אני מדמיינת כיצד הבמאי עומד מול הקהל ולאף אחד אין שאלות. עקב יסורי המצפון שלי על העתיד לקרות, אני עסוקה בלהמציא שאלות לכל אורך הסרט. זו הסיבה שיצאתי מהאולם כ-20 דק' לפני סיומו. מה כבר אפשר לשאול על סרט שמתבסס על טראומת ילדות ואינו מתפתח? רק כדי להניח את דעתי, שאלתי את הסדרנית מאוחר יותר מה התרחש ב-20 דק' האחרונות של הסרט. "שום דבר מיוחד, האמת", ענתה הנערה."יום וליל" השוודי הוא סרט מבריק המתעד את יומו האחרון של תומס, ארכיטקט בן 40, איש משפחה, שתקע לעצמו כדור בראש. היה שווה לנצח במירוץ אחר המילה הכתובה שכן הסרט המצולם כולו בתוך מכונית, הוא סרט חזק בזכות הדיאלוגים. גם הצילום, המשתדל לנצל כל זוית, ראוי לשבח - גאוני, סמלי ומעניין. בהתנהלות חסרת רגש סוחף אותנו הגיבור לתוך סיפור חייו המזעזע וכאשר מתגלים בקיעים במסיכה שעטה על פניו, אנחנו נשברים יחד איתו לרסיסים. סרט ללא גאולה ונחמה.

"יסמין" הבריטי נפתח בסצנה קומית מגניבה המציגה את יסמין, צעירה ממוצא פקיסטני שחיה חיים כפולים בשכונה פקיסטנית, תאומתה של ואדי ניסנס. יסמין נקרעת בין המסורת לבין הרצון שלה להשתלב בחברה הבריטית. ה-9/11 משנה את תפיסת עולמה. הקטעים המוסלמיים האידיאולוגים קצת מאכזבים לעין הישראלית הבקיעה ברזי השהידים, אך לבטח ריגשו את הבריטים שזה עתה חוו על בשרם את הטרור. המשחק של ארצ'י פנג'אבי ("שחקי אותה כמו בקהאם") מצויין, אולם המשחק של אביה מוגזם ומעצבן, בין השאר משום שהוא מדבר אנגלית גרועה במבטא פקיסטני מושלם ולפרקים פונג'יבית, שפת האם שלי. כל זה הוגש ללא כתוביות! שערוריה בקערת מרק.

"זר" הפולני-גרמני התגלה כאחד הסרטים ששווה לחכות לסיומם. תחילתו של הסרט המגולל את התמודדותה של אווה עם הריון לא רצוי, משעממת. העורך נרדם בשמירה ויצר מעברים תמוהים ובלתי רציפים מבחינה הגיונית. המונולוגים של אווה מיותרים ולא אמינים וקשה לחזות שלסרט יש תקנה. והנה, מהפך! באמצע הסרט העורך מתעורר, הצילום הופך לעוצר נשימה ועיניים והסרט זוכה לעדנה, לעומק ולרגש.

"משפחה מתגלגלת" הוא סרט ארגנטינאי-ספרדי-צרפתי-גרמני-ברזילאי על משפחה בת 13 נפשות הנוסעת בקראוון קטן מבואנוס איירס לחתונה משפחתית בסביבות הגבול עם ברזיל. כמו ההפקה, כך גם הסרט, בחזקת "תפסת מרובה – לא תפסת". אכזבה מרה שהומתקה בזכות סבתא אמיליה, דמות אותנטית ומשעשעת. דבר אינו מתרחש בסרט. הקונפליקטים שטחיים, לא מעניינים, לא מרגשים ופרצי הצחוק אליהם ייחלתי התבדו. גם הקהל הדרום אמריקאי לא צחק. המשחק אותנטי, הדינמיקה המשפחתית הארנטינאית מזכירה את זו הישראלית. למה עשו את הסרט הזה? לא בטוח שעל שאלה זו יוכל להשיב פאבלו טראפרו הבמאי והתסריטאי. אם אישה היתה מביימת אותו, הוא היה מוצלח.

"הצייד", אותו סרט קזחי שסיקרן אותי בזכות ההבטחה לאימג'ים עוצרי נשימה ומוזיקה מכשפת קיים. צהרי יום שבת, סרט קזחי ואולם מלא. כנראה שחלקכם קראתם את ההמלצה שלי. עם כל השאר יש לי טלפתיה. סיפור אנושי, כמעט אגדה, אודות צייד הפורש חסותו על נער בעייתי שנאלץ לברוח מכפרו. נופים מדהימים, מוסיקה אותנטית, משחק נפלא, סרט איטי. כמה איטי? עצמתי עיניי לכמה דקות וכשפקחתי אותן עדיין ראיתי ציפור על הפריים. היה שווה צפיה בזכות החשיפה לתרבות ולמנהגים הקזחיים המשעשעים והמקסימים.

בכתבה הבאה חשיפה: הכל אודות הנס, האקטיביזם, בית הנשיא והנרקומן.