אז מה רואים בפסטיבל הקולנוע בירושלים?

מאת: אלון רוזנבלום

למרות מספר הסרטים המצומצם (פחות מ- 200) וחוסר בולט בשמות בינלאומיים חשובים שיגיעו לעטר את חגיגת הסינמטק השנתית, מסתמן פסטיבל הקולנוע בירושלים 2009 כאחד המעניינים של השנים האחרונות עם מגוון רחב של סרטים ונושאים שבהחלט מצדיקים עלייה לבירה. הפסטיבל יתחיל ביום חמישי הקרוב, ה- 9 ביולי ויימשך עד ה- 18.

השנה יוקרנו הסרטים בארבעת אולמות הסינמטק, "מרכז מורשת בגין" שנמצא בסמוך ובבית קולנוע "לב סמדר" כך שהקהל יכול פשוט להחנות את רכבו ולתמרן בין האולמות השונים בהליכה של מקסימום עשר דקות לכל כיוון.

[*]

כרגיל, גולת הכותרת של הפסטיבל, לפחות בכל הקשור לקולנוע ישראלי, הם המועמדים לפרס וולג'ין היוקרתי. השנה גם נבחר הסרט הישראלי "סיפור גדול" (קרדיט תמונה - מאיר רג'ואן) כסרט הפתיחה בהקרנה המסורתית בבריכת הסולטן. מדובר בקומדיה הפונה לקהל הרחב שביימו ארז תדמור ושרון מיימון, על חבורת אנשים שמנים מרמלה שבמקום להשקיע את זמנם בשומרי משקל, מחליטים להפוך את חסרון המשקל ליתרון ולהפוך למתאבקי סומו. הסרט, שייצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב.

פרוייקט מסקרן במיוחד הוא "היסטוריה של הקולנוע הישראלי" שיזמה רשת השידור הצרפתית, ארטה. הבמאי רפאל נדג'רי חוקר למעלה משבעים שנה של קולנוע ישראלי והאופן בו משתקפת בו ההיסטוריה של מדינת ישראל. בפרוייקט, שיוקרן בשני חלקים, מרואיינים יוצרים וחוקרי קולנוע מתקופות שונות, כמו מבקר הקולנוע והפרופסור נחמן אינגמר, הבמאי ג'אד נאמן, או רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל. אנשים אלו מביאים את השקפת עולמם ומספרים על מקומם שלהם בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.

[*]

השנה ישנם מספר סרטים נפלאים העוסקים באומנות הקולנוע, באומנים שעומדים מאחורי המצלמה ובהשפעות שיש להם על החיים שלנו ולעיתים...על ההיסטוריה. "למען אהבת סרטים: הסיפור של ביקורת הקולנוע בארה"ב", הוא סרט חביב של ג'ראלד פירי, מבקר והיסטוריון קולנוע הפועל בתחום כבר 30 שנה, שבוחן את ההיסטוריה העשירה של ביקורת הקולנוע האמריקנית מראשית המאה ה־20 ועד מאה שנה אחרי.

שמו של גאורגי איבנוביץ' רֶרְבֶּרְג מוכר בעיקר לסינפילם שהקולנוע הוא חייהם, אולם הסרט הדוקומנטרי המרתק, "רֶרְבֶּרְג וטרקובסקי: הצד ההפוך של 'סטלקר", מגולל את סיפורו האישי של אחד מצלמי הקולנוע הרוסיים הבולטים והטובים ביותר בכל הזמנים ומשרטט דיוקן של אומן ואדם שלא תמיד קל להסתדר איתו, אבל תמיד אפשר לסמוך על עינו וכשרונו שיוציא את התוצאה הטובה ביותר. הסרט המרתק, המורכב מאפיזודות, מתאר את קשריו של ררברג עם הבימאי אנדריי טרקובסקי לו צילם את "המראה" והפיצוץ הגדול שהיה ביניהם בזמן צילומי "סטלקר" (ררברג עזב בזעם את הסט והוחלף בצלם אחר).

[*]
שני סרטים מיוחדים על שני יוצרים ייחודיים יוקרנו בפסטיבל. "הרלאן — בצל היהודי זיס", סרט דוקומנטרי על וייט הרלאן, במאי גרמני שתחת עינו הפקוחה של יוזף גבלס ביים את אחד הסרטים האנטישמיים הבולטים של כל הזמנים, "היהודי זיס". הרלאן לקח את הרומן של לאון פויכטוונגר, שפורסם עוד טרם עלות הנאצים לשלטון, עיוות את עלילתו, טיבל אותו בסנטימנטליות גרמנית כבדה והתוצאה היא משל לערמומיות ולהתנשאות היהודית. 20 מיליון גרמנים נהרו לקופות ועוד ככמות הזו צפו בסרט גם בשטחים שכבשו הנאצים. עם תום המלחמה הועמד הרלאן לדין פעמיים על פשעים כנגד האנושות (אחד האומנים היחידים שהועמדו לדין אחרי המלחמה) ופעמיים זוכה בתואנה שלא הזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית ולא היה חבר מפלגה.

הסרט השני, "החופים של אנייס" הוא הרבה יותר אופטימי ומגולל את מפעלה של אחת הבימאיות הצבעוניות של הקולנוע הצרפתי, אנייס וארדה ("קליאו מ -5 עד 7"). בגיל 80 מפנה הבימאית את המצלמה אל עצמה וחייה ובעזרת דימויים ויזואלים סוריאליסטים לוקחת את הצופה למסע היסטורי בחייה, מסע, שהוא גם מסע בהיסטוריה של הקולנוע הצרפתי. סרט יפהפה.

[*]

ואם בהיסטוריה של הקולנוע הצרפתי עסקינן, יוקרן במהלך הפסטיבל עותק משוחזר של אחת היצירות היפות, "לולה מונטז" (1955) של מקס אופולס. סיפורה של רקדנית ובעלת עבר של מעשי אהבהבים וסקנדלים שברבות ימיה מופיעה בקרקס צנוע ונזכרת בימים הגדולים שבהם חלקה את מיטטה אנשי אצולה, בהם גם לודוויג מלך בוואריה והמלחין פרנץ ליסט.

השנה הפסטיבל עורך מחווה לאחת השחקניות האיטלקיות הבולטות של כל הזמנים, אנה מנייני. מנייני הפכה לאגדה, לסמל של הניאו-ריאליזם, לכוכבת בעיני העם ושחקנית שגדולי הבימאים של דורה חיזרו אחרי. היא עבדה עם המיטב, רוברטו רוסליני, פייר פאולו פזוליני, פדריקו פליני ולוצ'ינו ויסקונטי. השחקנית, שמתה ב- 1973, ציינה בשנה שעברה את יום הולדת המאה. בפסטיבל יוקרנו שניים מסרטיה. המפורסם ביותר הוא "רומא עיר פרזות" (1945) של רוברטו רוסוליני. הסרט, שנחשב לחלוץ הגל הניאו-ריאליסטי ונעשה חודשיים לאחר המפלה הנאצית. הסרט השני הוא "גב' אנג'לינה הולכת לפרלמנט" (1947) שביים לואיג'י זמפה. האגף הפופלארי של הפסטיבל הוא ה"פנורמה" המביא סרטים עלילתיים מרחבי העולם. בסרטים הבולטים שכדאי לשים אליהם לב:

[*]

"עדיין מתהלכים", דרמה יפנית יפה ועדינה של הירוֹקאזוּ קוֹרֶה־אֶדָה. המתרחש רובו בביתה של משפחה המתכנסת לטקס האזכרה של הבן הבכור שטבע בתאונת שיט 15 שנה קודם לכן.

"35 לגימות של רום" הסרט הצרפתי המרתק של הבימאית קְלֵר דֶני. הסרט מספר את סיפורו של ליונל, נהג רכבת החי בשכונה פריזאית עם בתו ז'וזפין, אלמן שתקן שהקדיש את השנים האחרונות לגידול בתו. מערכת יחסים עדינה בין שני בני אדם החיים בשולי החברה.

[*]

"המוזרויות של העלמה הבלונדינית" של הבמאי עמנואל דה אוליברה, הוא סרט שלא קורה בו הרבה והוא קצר יחסית (64 דקות בסך הכל). למרות שיש בו משהו ארכאי, הוא מצליח גם להעביר תחושה נוסטגלית והצופה מרגיש שהוא נמצא בסוג של היפנוזה. הסיפור הוא פשוט, אדם מתאהב בשכנה שמולו, בלונדינית עם מניפה יפנית, הוא מתוודה על אהבתו ובאותו רגע חייו ישתנו לנצח. יש לציין כי הבמאי, שחגג את יום הולדתו המאה! בשנה שעברה, מצליח עדיין ליצור סרטים עדינים ויפים לעין.

"צֶ'ה" - שני סרטיו האפיים של סטיבן סודרברג בכיכובו של בניסיו דל טורו. כל חלק למעלה משעתיים וביחד הם יוצרים ארבע שעות מרתקות על חייו של המהפכן האגדי ארנסטו צֶ'ה גווארה.

[*]

"תיבת פנדורה", סרט טורקי יפה ורגיש של יֶשִים אוּסְטָאוֹגְלוּ ("המסע אל השמש") שמגולל את סיפורם של שלושה אחים שנאלצים להתמודד עם מחלת האלצהיימר של אימם הזקנה.

הסרט המרתק בפסטיבל הוא הסרט הדוקומנטרי "ילדי המדורות", שמאוד לא קל לצפייה (אפילו יש אזהרה בתחילת הסרט כי הוא כולל כמה תמונות מזעזעות...ואזהרה זו היא לא לחינם). הסרט מתרחש ב"מאניקרניקה", אתר שריפת הגופות שעל גדת הגנגס הקדוש. במקום שורפים יותר מ־150 גופות מדי יום. אולם הסיפור המרכזי הוא סיפורם של הילדים שנמצאים במקום, אלו שנפגשים עם המוות על בסיס יומיומי ובייחוד סיפורו של ראווי, בן ה- 14, עוסק בפועל בשריפת גופות ועפ"י דבריו כבר הצית לא מאלף מדורות. במשך שנה וחצי עוקב הסרט אחר הילדים ש"מקצועם" הוא כל כך מצמרר ועדיין ילדים הם ילדים.

למידע נוסף על הסרטים, שעות הקרנה וכרטיסים באתר הפסטיבל:

http://www.jff.org.il/