מה באוזן? סרטי ה-DVD החמים של חודש יולי

מדור ביקורות ה-DVD החודשי של אתר "סרט" ו"האוזן השלישית" ממשיך עם ארבעה מסרטי חודש יולי, שלא יצאו לאקרנים על המסך הגדול בישראל: סרט המסע בזמן "בחזרה לאתמול", המערבון הדני "הגאולה", דרמת האימה המדוברת "האל הלבן" ודרמת בית הכלא "מחנה אקס ריי" בכיכובה של קירסטן סטיוארט. את כל הסרטים ניתן למצוא בספריית "האוזן השלישית" בתל אביב ובאתר האינטרנט של "האוזן השלישית"

[*]

ברוכים הבאים לאתמול

"ברוכים הבאים לאתמול" משלב בין שני טרנדים מהשנים האחרונות שכמעט ונמאסו – גל סרטי המסע בזמן ("לופר", "אקס מן: העתיד שהיה" ועוד ועוד) וסרטי הפאונד פוטג', שמורכבים מצילומים שכאילו ותועדו ממצלמות אמיתיות בלבד ("פעילות על טבעית", "קלוברפילד" ועוד רבים ולא בהכרח טובים). למרבה ההפתעה, ולמרות שבאמת נמאס מהטרנדים האלו, מתגלה "ברוכים הבאים לאתמול" כסרט כיפי בהחלט, שמעביר חווית צפייה מהנה.

עלילת הסרט עוקבת אחר דיוויד, נער רגיש וגאון, שמגלה מכונת זמן במרתף של אביו שנפטר בילדותו. יחד עם חבריו, אחותו ונערה בשם ג'סי, החבורה מחליטה לבנות את המכונה ולנצל אותה כדי לשדרג את מעמדם החברתי בבית הספר, לעבור מבחנים בהם נכשלו, להתעשר ולעשות חיים טובים. הבעיה מתחילה כאשר דיוויד מחליט לחרוג מהכלל שקבעו לעצמם הוא וחבריו ולחזור בזמן בכוחות עצמו כדי לנסות ולזכות באהבתה של ג'סי, לאחר שהוא מרגיש שפספס את הרגע הרומנטי שהיה ביניהם במהלך פסטיבל מוסיקה. אולם אז מגלה דיוויד כי לחזרה בזמן יש השלכות בלתי צפויות ואף הרסניות על ההווה המשתנה בהתאם.

הסרט דומה במבנהו ובסגנונו ל"כרוניקה בזמן אמת", סרט פאונד פוטג' נוסף שעסק בחבורת נערים אחרת שמקבלת כוחות שמשנים את חייהם ומנצלת אותם לא בהכרח לטובה. כמו "כרוניקה" גם "ברוכים הבאים לאתמול" מגובה בצוות שחקנים צעיר וכשרוני שגורמים להזדהות עימם למרות תסריט מלא בחורים עלילתיים. העובדה ש"בחזרה לאתמול" שם את הדגש על הצד הדרמטי והקומי של החזרה בזמן ולא הופך לסרט אקשן בשום שלב, מעניקה לו טאץ' נחמד לז'אנר אך גם גורמת לו לחזור על עצמו בחלקים רבים, עד לרבע האחרון של הסרט בו העניינים מתחילים לזוז.

לעניין השימוש בסגנון ה"פאונד פוטג", הסרט לא מצדיק אותו ובמרבית הזמן העובדה שאחד הגיבורים מחזיק מצלמה בידו לאורך כל סצינה נדמית פשוט מאולצת. למרות טוויסט עלילתי בסיום הסרט, שלכאורה מצדיק את השימוש בסגנון, נדמה כי הגיע זמנו של הפאונד פוטג' לפנות את מקומו בהיסטוריה. לצד זאת הסרט הוא בהחלט מהנה, עם חוש הומור טוב ולא מעליב את האינטליגנציה של הצופים בו, כך ששווה לצפות בו אם אתם מעוניינים בצפייה קלילה וכיפית למדי.

האל הלבן

אחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה האחרונה דילג על המסכים בישראל, ככל הנראה בגלל ארץ מוצאו, הונגריה. בניגוד לדימוי האליטיסטי המיועד לסיניפלים בלבד של הקולנוע ההונגרי, לו תרמו במאי ארט-האוס כבלה טאר, בנדק פלייגהוף וגיורגי פאלפי, "האל הלבן" הוא סרט ז'אנר מוצלח שידבר לקהל הרחב ועושה שימוש מדהים שלא נראה כמותו בקולנוע בתצוגת משחק של 250 כלבים שמופיעים בו (שיא עולמי).

[*]

הסרט מתמקד בלילי, ילדה בת 13 שעוברת לגור עם אביה למספר שבועות יחד עם כלבה האהוב הייגן. האב, שלא מרוצה מהתוספת החדשה לביתו, מחליט לנטוש את הכלב בכביש הראשי ומכאן מתחיל מסע אכזרי, שמזכיר את "המסע המופלא הביתה" רק למבוגרים בלבד, של הכלב בחזרה לביתו. מסעו של הייגן חושף את אכזריותם של בני האדם לחלש מהם, לאחר שהוא נאלץ לברוח מלוכדי כלבים אכזריים, מרוכל בשוק שמנסה להורגו ומתגלגל לסוחרי כלבים שמוכרים אותו לקרבות כלבים עקובים מדם. חלקו השני של הסרט הופך לסרט אימה עוכר שלווה בו, סטייל "כוכב הקופים: המרד", מנהיג הייגן להקת כלבים במסע נקמה באנשים שהתאכזרו אליו.

חוזקתו של הסרט היא ללא ספק בבימוי הכלבים המרהיב שבו, שמעניקים תצוגת משחק שעולה על זו של הקאסט האנושי ומספקים משל מרתק על היחס של החברה שלנו לשונה ולחלש. הסרט נחלש כשהוא עובר להתמקד בסיפורה של לילי (סופיה פסוטה בתצוגת משחק לא אמינה). בעוד סגנון המצלמה הרועדת בו הוא מצולם הולם את סצינות הכלבים האינטנסיביות, הוא אינו מתאים לסצינות הדרמטיות יותר וכך הסרט מתחלק לשני חלקים – האחד מרתק במיוחד ושווה צפייה בהשתתפות הייגן וחבריו הכלבים והשני שגרתי יותר. יחד עם זאת "האל הלבן" הוא בהחלט אחד הסרטים שכדאי לכם להשלים השנה, בהנחה ואתם לא רתעים מסצינות אלימות במיוחד בהשתתפות בעלי חיים.

לעמוד הסרט באתר האוזן: האל הלבן

הגאולה

מבקר: זוהר צלח

הסרט הדני (דובר אנגלית) שביים כריסטיאן לוורינג מתרחש באמריקה בשנות ה-70 של המאה ה-19 ומספר על ג'ו (מאדס מיקלסן המעולה מ"חניבעל"), מהגר דני שממתין שנים להגעת בנו ואשתו לאמריקה. ביום שהמשפחה מגיעה הדברים כמובן מסתבכים והיום הראשון של המשפחה ביבשת הופך לסיוט מתמשך, שגורר תגובת שרשרת אכזרית של נקמה.

הסרט הוא מערבון אך בניגוד לסרטים רבים שאנחנו רואים בשנים האחרונות מדובר במערבון קלאסי שנאמן לסגנון ולתפיסה הקולנועית של מערבונים של פעם. ככזה "הגאולה" מזכיר את מערבוני הספגטי הקלאסיים. כל פרט בפן הויזואלי של הסרט בין אם זה התלבושות, הצבעים והעיצוב של הלוקיישנים צועקים את זה ונותנים תחושה שחסרה במערבונים מודרניים. כיאה לסרט נקמה הוא לא מרחם על הצופים עם רמת האלימות- התוצאה היא סרט מדמם שעובד נפלא.

מאדס מיקלסן מבריק כהרגלו בתפקיד שנדמה שנתפר עליו אך את ההצגה גונב ג'פרי דין מורגן ("השומרים"). בתפקיד מפלצתי במיוחד שמגדיר מחדש את המילה"רוע". שאר הקאסט גם הוא מספק את הסחורה עם תפקידים סולידיים למדי.

"הגאולה" הוא סרט טוב שעובד בעיקר בזכות העובדה שהוא מאוד מודע לעצמו. הוא מצליח למרות האלימות הקשה לשמור על פאסון ולא לרדת לרמת הטראש כמו שסרטים אלימים רבים נוטים לעשות. התוצאה היא סרט מוצלח מאוד שבהחלט שווה להקדיש לו שעה וחצי.

לעמוד הסרט באתר האוזן: הגאולה

מחנה אקס ריי

בלי ששמנו לב הפכה קריסטן סטיוארט משחקנית בלתי מוערכת על סדרת סרטי "דמדומים" לנסיכת אינדי איכותית בסרטים כמו "בדרכים", "העננים של סילס מריה", "עדיין אליס" ועכשיו גם "מחנה אקס ריי".

הסרט דל התקציב מתרחש במתקן המעצר בגוואנטנמו (כפי שמובהר בסרט אסור לקרוא למקום כלא או לשוהים בו אסירים על מנת שלא יהיו מוגנים על ידי אמנת ז'נבה) הידוע לשמצה בו שוהים אלפי חשודים באשמת השתייכות לארגוני טרור. הסרט עוקב אחר קול (קירסטן סטיוארט), חיילת צעירה שהוצבה במקום, שמתיידדת עם עלי (פימאן מואדי הזכור מהסרט האיראני "פרידה"), אסיר ששוהה במתקן מעל 8 שנים.

חוזקתו של הסרט היא בתיאור השגרה היומיומית השוחקת במתקן. הבמאי פיטר סטלר, לו זה סרטו הראשון באורך מלא לאחר ששימש כמעצב אמנותי במגוון הפקות הוליוודיות, מצליח להכניס את הצופה לסדר היום הרפטטיבי במתקן הכליאה. סטלר משכיל שלא להציג עינויים ולהקצין את המתרחש, אלא לתאר כיצד השגרה היומיומית הופכת את חיי האסירים והסוהרים לסיוט מתמשך.

סטיוארט ומואדי מחזיקים את הסרט על כתפיהם בתצוגות משחק עדינות וטובות, כאשר הסרט מהווה למעשה דואט של שניהם ומציג את הקשר האנושי המתפתח ביניהם, שסופו ידוע מראש. למרות תסריט סכמטי למדי שעובד לפי נוסחה מוכרת ולא מצליח להפתיע, הסרט מצליח ליצור עניין במשך מרבית הזמן בזכות הופעתם השובה של השחקנים הראשיים בו והטון האנושי בו נוקט הבמאי.

לעמוד הסרט באתר האוזן: מחנה אקס ריי