ההמלצות והאזהרות של יאיר הוכנר לפסטיבל ירושלים

המומלצים:

אהבה וידידות – חלפו 18 שנה מאז קייט בקינסייל וקלואי סביני השתתפו בסרטו של הבמאי האמריקאי ויט סטילמן – "ימי הדיסקו האחרונים". השנה הן חוזרות לשתף איתו פעולה בקומדיה תקופתית המבוססת על נובלת המכתבים של ג'יין אוסטין משנת 1871. התוצאה שנונה, מבריקה, מהודקת, עוקצנית, חכמה והאנסמבל שחקנים שסטילמן מאגד סביבו מספק לנו את אחת ההופעות המבריקות והמדויקות שנראו מזה זמן רב. בקינסייל פשוט מעולה וכבר אפשר לנחש שבעונת הפרסים הקרובה שתתחיל בסתיו היא תהיה מועמדת לכמה וכמה פרסים.

נדירה – סרט הביכורים קטן המידות אך החזק מאוד של הבמאית פפה סן-מרטין. שרה ואחותה גרות עם אמן ובת זוגה מאז שהיא נפרדה מאביה. הסביבה אוהבת, תומכת ומתנהלת כאילו דבר לא השתנה. היחידה שמסרבת להכיר בשינוי היא שרה בת ה-13 שבלי לשים לב הולכת לפגוע בקרובות לה מכל ובסופו של דבר גם בעצמה. בין כל הסרטים הגדולים עם השחקנים והבמאים המפורסמים, כדאי לשים לב דווקא לדרמה המשפחתית החזקה והמרגשת שמגיעה אלינו מצ'ילה.

אנשים קטנים – דרמה אמריקאית עצמאית של הבמאי איירה סאקס, שהוקרנה בפסטיבלי סאנדנס וברלין האחרונים. הסרט מתאר סיפור ידידות בין שני ילדים על רקע מחירי הדיור והנדל"ן המרקיעים שחקים בברוקלין. אחרי שבסרטו הקודם "אהבה היא מוזרה" עסק סאקס במחירי הדיור במנהטן על רקע סיפור אהבה בין שני הומואים מבוגרים, כאן הוא חוקר האם ידידות בין שני ילדים ממעמדות שונים יכולים לשרוד את הסיטואציה הכלכלית שהוריהם נזרקו לתוכה.

[*]

מייפלתורפ: הביטו בתמונות – סרטם התיעודי של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו על הצלם האמריקאי הנודע רוברט מייפלתורפ נוצר עבור רשת HBO ואכן התוצאה יותר טלוויזיונית מקולנועית. יחד עם זאת סיפורו של הצלם פורץ הדרך כל כך חזק, שהפורטרט שנחשף על גבי המסך ודמותו המורכבת ועמוסת הסתירות הפנימיות פשוט סוחפים את הצופה פנימה. הסרט מתאר באהבה רבה את חייו של הצלם האגדי והשערורייתי מראשית הקריירה ועד מותו המתוקשר בשנת 1989 מאיידס.

התפכחות – דרמה אמריקאית המתרחשת בזמן מלחמת קוריאה ומתארת את התבגרותו של צעיר יהודי מניו ג'רזי, המתקבל לקולג' קתולי שמרני באוהיו ומתאהב בבחורה צעירה. בראשית שנות ה-50 הדבר כמובן לא היה מקובל, והוביל להסתבכותו של הצעיר עם הנהלת המוסד. הסרט הצנוע הזה הוא יצירת הביכורים כבמאי של התסריטאי והמפיק ג'יימס שיימוס, ("אושר", "הר ברוקבק"), התוצאה אולי לא מסעירה כמו הסרטים שהיה מעורב בהם כמפיק ותסריטאי אבל עדיין היא אלגנטית ואינטיליגנטית. השחקן לוגן לרמן ("כמה טוב להיות פרח קיר" ) נפלא בתפקיד הראשי.

ג'וני גיטאר – סרטו של ניקולס ריי משנת 1954 הוא אחד מהסרטים האהובים עליי. מערבון שהוא גם מלודרמה מורכבת על שתי נשים והגבר שביניהן. אחד הסרטים הנועזים והמרתקים ביותר שנוצרו בהוליווד בהתחשב בתקופה שבה הוא נוצר, עם דמויות נשיות חזקות וסאב-טקסט קווירי בועט. חובה.

אזהרות:

המשרתת – סרטו החדש של פארק צ'אן-ווק הקוריאני, הגאון שמאחורי "שבעה צעדים", מצולם בווירטואוזיות מסחררת חושים המאפיינת את סרטיו של הבמאי, שתמיד מספקים חוויה קולנועית ויז'ואלית מרהיבה. אולם בתחום העלילה והמשחק הסרט מאכזב. מדובר במלודרמה פסיכולוגית ארוטית זולה הסובלת מעלילה טיפשית, משחק מוגזם ואורך בלתי נסבל של 144 דקות.

בוריס בלי ביאטריס – כגודל הציפייה וההערכה שלי לבמאי הקוויבקי, דני קוטה, כך גם הייתה גדולה האכזבה שלי. העלילה עוקבת אחר איש עסקים אמיד, נואף סדרתי שאשתו הפוליטיקאית נמצאת בדיכאון קליני וכמעט לא מגיבה לסביבתה. גבר מסתורי (דני לבאן) שמופיע משום מקום, מאלץ אותו לבחון את עצמו ואת התנהלותו מול אנשים בחייו: בתו, אמו, המאהבת והמטפלת של אשתו. התוצאה, שהייתה יכולה להיות סוריאליסטית, קיצונית, נועזת ויוצאת דופן, מתגלה למרבה האכזבה כבורגנית ונטולת עניין.

אני מבטיח לך אנרכיה – סרט מכסיקני שלא מקיים את ההבטחה הטמונה בשמו. מיגל וג'וני הם חברים הכי טובים, הם גם מאהבים אבל חס וחלילה לא הומואים. הם משייטים ברחובות העיר עם חבריהם על גבי סקייטבורד, מתעסקים בפשעים קטנים ובלי לשים לב הולכים ומסתבכים בגדול. התוצאה לא באמת בועטת או נועזת ומרגישה כמו סרט של לארי קלארק ("קידס") לעניים. ה-88 דקות של הסרט מרגישות יותר כמו שעתיים וחצי.

לכתבת ההמלצות של שאר מבקרי האתר: לחץ כאן