אני רעב לקולנוע: ראיון עם דובר קוסאשווילי על זוג יונים

נראה כי בכל מקום ישנו הדיון מתי והאם בכלל ישנו גבול לאמנות. בקולנוע הישראלי ישנו במאי אחד שמעלה את הסוגיה הזו לשיח הציבורי- דובר קוסאשווילי. במאי, כותב, עכשיו גם עורך ובעיקר יוצר, קוסאשווילי הוא אחד היוצרים המוערכים והמפורסמים שיצאו מתעשיית הקולנוע הישראלי. בסרטו החדש, מעלה קוסאשווילי שוב את הנושאים שאף אחד לא נוגע בהם. אתם יכולים להיבהל, אתם יכולים להתאהב, אך מה שבטוח הוא שזהו יוצר שלא תמצאו אותו בשום מקום אחר.

היו ביקורות לא פשוטות על הסרט, האם אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?

"מאוד. האמת שקרה לי עם הסרט הזה משהו שלא היה לי עם אף סרט. סרטים שעשיתי עד עכשיו, איכשהו לא היה לי נוח לצפות בהם משום מה. הסרט הזה היא תופעה הפוכה שאני יכול לצפות בו שוב ושוב ושוב וזה לא יימאס. יש בו מבחינתי משהו מהפנט ששואב אותי פנימה. אני לא יודע איך להסביר את זה. יכול להיות שזה קשור לזה שזו הפעם הראשונה שאני עורך בעצמי, יכול להיות שזה קשור לזה שזו הפעם הראשונה שאסף סודרי מצלם לי את הסרט. אני באמת לא יודע".

איך זה היה באמת לערוך ולביים לראשונה?

"בדיעבד, אני לא מבין איך לא עשיתי את זה עד עכשיו (צוחק). עבדתי עם המפיק מארק רוזנבאום, עשינו את זה ביחד. אני עשיתי יותר את העבודה השחורה והוא בא להציץ אחרי העבודה השחורה ומאז עשינו את השאר ביחד. מארק הוא איש מוכשר, אבל זה שהוא עקשן זה בעייתי. האמת היא שטוב שהוא התעקש כי היו לו רעיונות נפלאים".

[*]

(דובר קוסאשווילי עם טל טלמון, אסף גולדשטיין ורוני דותן בפרמיירת הסרט. צילום: עופר חן)

הסרט עוקב אחר אלון (אסף גולדשטיין) שמגיע לחדר מלון בו אשתו, תמרה (טל טלמון) מחכה לו כדי לחגוג את יום נישואיהם. כבר בתחילת הסרט הם נכנסים עמוק מדי למשחק תפקידים בו לא תמיד ברור אצל מי נמצאת השליטה. הפנטזיה מינית יוצאת משליטה וחושפת מארג של סודות, שקרים ודחפים נסתרים. כשהאישה בוחרת בחופש היצרי ומעדיפה אותו על הנאמנות והזוגיות, נשברים חוקי המשחק ובן זוגה חווה את מחירה האמיתי של הבגידה.

מה משך אותך לעסוק בנושא זה?

"הנושאים והסרטים מתבגרים ביחד איתי. בעיקר על היחסים בתוך המשפחה. הם כולם מלווים את תהליך ההתבגרות שלי. אני אתן לך לדוגמא את 'חתונה מאוחרת' ששם חיפשנו כלה לזאזא. משם התעוררה השאלה מה זו אהבה. מתי היא אפשרית ואם בכלל? חיפשנו צאצאים ושם קצת זזתי בתור גבר ולקחתי אישה גיבורה וב'רווקה" ראינו איזה מחירים היא נאלצת לשלם בשביל להביא את המתנה הזו שהאוכלוסייה מחכה לה. פה, אתה יודע, אחרי שהתחתנו ואחרי שהבאנו צאצאים הגיע הזמן להתחיל לבחון את חיי הנישואין. אני חושב שזה תהליך ההתבגרות שלי, אם אתה שואל אותי כיצד אני מוצא את הנושאים אז הנושאים מוצאים אותי מסתבר". כלומר שהסרט הבא יעסוק בכלל בילדים ונכדים?

"זה יכול להיות מעניין ממש. אבל בסרט הבא אני חוזר לילדות אני חושב. אני חוזר לסרט הגמר הראשון שלי "עם חוקים" מאוניברסיטת תל אביב. אני לוקח את הסרט הקצר הזה ומאריך אותו לפיצ'ר. ושם יש עוד פעם כל מיני השפעות במשפחה. אני בודק את גבולות החופש של הפרט ושל המשפחה".

השאלה הראשונה שעלתה לי לראש לקראת הראיון היא ׳מה הוא יעשה הלאה?׳, אבל כיוון שהיא לא הוגנת, מה שאני כן אשאל אותך היא 'מתי אתה תדע מה לעשות הלאה?'

"השאלה הזו מאוד מרגשת אותי, אני לא יודע למה. תמיד מסקרן לדעת מהו הדבר הבא שאתה הולך לעשות ולהביט פתאום ככה מהצד על השאלה הזו זה דבר מרגש. אבל אתה יודע, אני כבר הבנתי שאנשים צריכים קצת מרחק ממני. אני לא יכול לבוא אליהם עם סרט כל שנה או שנתיים. אני יודע מה אני רוצה לעשות אבל אני לא אגיד מתי אני אעשה אז שהאנשים בינתיים יחכו".

בסרט ישנם הרבה רגעים אינטימיים כמו ריב בין בעל לאישה, בגידות, וידויים וברור שגם עירום. איך כבמאי ניגשת לרגעים אינטימיים כאלו?

"ברגע שזה מתבקש מהעבודה כל המחסומים לא רלוונטיים. אני מתעלם מהם כי אני חושב על העבודה, זה מה שמעניין אותי. ההתייחסות שלי מבחינת עבודה לסצנה שבה דמויות ערומות זה בדיוק אותו הדבר כמו סצנה שהדמויות מדברות ליד הדלת. האינטימיות מבחינתי תמיד קיימת".

זה אולי מהסרטים הבודדים שראיתי שלא הרגשתי שום מבוכה מצד הקאסט לגבי סצנות העירום. מה הוביל למצב הזה?

"הסרט לפחות בחציו, עוסק בפיתוי. כי מה שמאיים על חיי הנישואים תקינים הוא מעבר לתשוקה גם הפיתוי מהצד. אז היינו חייבים את הפיתוי והיינו חייבים שכמו שאמרת שירגישו בנוח. רוב הסרט זה שני אנשים בחדר אז עשינו קרוב ל-4 חודשי חזרות ולקראת הסוף כשידענו שנרצה שהכול יעבוד על הסט אז עשינו גם חזרות בעירום בשביל באמת לנקות את האי נוחות הזו הצידה ולהתמקד בעבודה. הייתי צריך שזה ייראה טבעי, יילקח כמובן מאליו".

[*]

אנחנו נמצאים בישראל של 2017 ועדיין כל סרטי קולנוע ישראליים נתמכים כמעט רק על ידי קרנות. איך הצלחת לעשות את הסרט כמעט ללא תמיכה?

"הסרט הזה נדחה וחזר ונדחה וחזר ע"י הקרנות. אם לא התעקשנו, אני ומארק, אז הסרט הזה לא היה קורה. הסרט הזה נדחף בכוח אחרי שהוא נדחה שוב ושוב. הבנו שנצטרך לעבוד קשה ושלא ממש מרוויחים מזה ומגייסים את חוכמת החיים בכדי שזה יעבור בשלום. אז כולם באים ונותנים את הנשמה. ואתה יודע זה לא ריאלי מבחינה כלכלית, זו התאבדות מבחינה כלכלית. לדעתי זו חוצפה שהקרנות שולחות יוצרים לעשות סרט בכל כך מעט כסף. מה שהייתי חייב לעבור בשביל לעשות את הסרט זה ממש התעללות בעצמי. זו התעללות כלכלית ביוצרים, במפיקים ובמי שאתה רוצה. פשוט התעללות כלכלית. הסרט היה נראה אחרת לגמרי אם הייתי יותר משוחרר מבחינה כלכלית".

אתה עובד בקולנוע כבר כמעט 20 שנה, מהו הדבר שאתה הכי גאה בו שעשית?

"אני לא יודע מה להגיד לך. משום מה אתה אף פעם לא שבע. אתה עוד לא מסיים את האחרון וכבר אתה רוצה את הסרט הבא. אין לי פה אני גאה, אני יכול לפרוש ואני מרוצה. זה לא קורה, הרעב תמיד פה והוא מחרפן כאילו מה כבר עשית עד עכשיו? ואני תמיד רעב, אני רעב לקולנוע".

איך כבמאי פיתחת את הטאץ' האישי שלך?

"מבחינתי ככותב, כבמאי, כעורך, כיוצר, הכנות היא מעל הכול. אני לא אקרא לך בשביל להראות לך כמה שאני יפה. אם אני כבר אקרא לך, אז אני אראה לך כמה שאני מצולק. אני לא מסתיר שום דבר כי ברגע שאני אסתיר ממך אז אני ארמה אותך, וזה ייצור את הנזק הכי גדול. אני לא מתייפייף, אני לא מנסה להתייפייף. אני אקרא לך אז אתה תראה אותי, זה אני".

בתור יוצר שגם מלמד באוניברסיטת תל אביב, האם יש לך מסר לדור הצעיר, לבמאים הבאים שמגיעים לקולנוע הישראלי?

"בשנים שאני לומד אני פוגש המון אנשים מוכשרים, המון. ומה שמפליא אותי הוא שעדיין לא ראית את הפיצ'ר הראשון שלהם. אני לא יודע לאיפה הולכים בדרך. זו תעשייה קשה, זו תעשייה שהורסת אנשים. הם צריכים לאבד את הבושה. באומנות אין בושה, כל דבר אנושי שעולה על הדעת הוא ראוי והכרחי להפוך ליצירה אמנותית".