פסטיבל י-ם סקירות: הפיתוי, משפחה, אש חופשית ועוד

הפיתוי

סרטה החדשה של סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו") מהווה תוספת מסקרנת לפילמוגרפיה שלה. רבים כבר הצביעו על נטייתה של קופולה לחקור בעדינות את היחסים בין גברים לנשים, ואם בסרטיה הקודמים זה לוקח חלק מסוים בעלילה, כאן זה המרכז, העיקר התמטי של הסרט, שמהווה רימייק של דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד מ-1971.

"הפיתוי" הוא דרמה תקופתית על מלחמת האזרחים, שמספרת על בית ספר דרומי וקטנטן לבנות שמתגוררות, לומדות ומלמדות בו שבע נשים בלבד, בגילאים שונים ומגוונים בחייהן. הן נתקלות, בפעם הראשונה מזה זמן רב, בגבר, כשהן מחליטות לאחסן ולרפא חייל ינקי פצוע (קולין פארל בהופעה משובחת).

מכאן הסרט חוקר באינטימיות את דמותן של כל אחת מהנשים ואת דמותו של החייל, וגם עובר לחקר פסיכולוגי יותר של היחסים הכלליים בעולם בין נשים לגברים, בין נשיות וגבריות, על כל צדדיהם. מתחילה שרשרת ארוכה של אירועים, רובם מזעזעים ומערערים לצפייה, שרשרת המורכבת מניצול מיני מצידו של החייל ובמקום מסוים גם מצדן של הנשים, תלות ילדותית, אלימות וחוסר מוחלט ומעיק של תחושת אינטימיות או הדדיות.

העלילה כתובה כאן כמו מחזה טוב, כל אירוע מוביל ישירות לאירוע הבא, הכל מהודק מאוד והדמויות ברורות ומעוררות הזדהות, חלקית גם בזכות המשחק המשובח של כל המעורבים. הזכרתי כבר את פארל, שמצליח להיות כריזמטי בהתחלה, ואז אלים בצורה מפחידה למדי, ובשני השלבים גם עם פן פגיע ואנושי. אל פאנינג בתור הנערה המאוהבת מוציאה את הלב של הקהל מאמפתיה, ניקול קידמן, כהרגלה, משדרת עוצמה ואחריות בלי להפסיק לרגש, וקירסטן דאנסט מצליחה להעביר בניואנסיות את מקומה הדחוי בחברה המצומצמת הזו.

אבל כל אלו הן שחקניות מבוססות, ששיערתי שיעשו עבודה נהדרת עוד לפני שהפריים הראשון הוקרן. המפתיעה כאן היא השחקנית הילדה, אונה לורנס, ששופעת כריזמה ומיומנות. כל השחקניות המוכשרות הללו, לצד התסריט המחושב והעוצמתי, הם מה שעושים את הסרט הזה למצוין.

אש חופשית

זה סרט שמשונה מאוד בעיניי שלא הופץ מסחרית בארץ, כי הוא נגיש לחלוטין לקהל רחב. זהו סרט אקשן, אם כי אחד מסוג שונה מהרגיל, כי האקשן כאן "מלוכלך" יותר. מהבמאי המצוין בן וויטלי (שמשום מה כל הסרטים שלו, כמו "היי-רייז", על אף היותם קוליים למדי, לא מופצים בארץ), מגיעה קומדיית האקשן הזו על חבורה של פושעים שנפגשים כדי לבצע עסקת סחר בנשק, עד שהכל משתבש וכולם יורים בכולם. זו העלילה של הסרט, ובעזרת בימוי ותסריט מבריקים וויטלי מצליח לעשות את השעה וקצת האחרונים של הסרט, שמכילות בעיקר יריות, למורכבות מספיק, טעונות רגשית ומלאות במספיק טוויסטים מגניבים כדי להיות מעניינות באמת. וויטלי הוא בשבילי קצת כמו ג'ים ג'רמוש המודרני, כי הוא יוצר עבודות "אינדי" מלאות משמעות, אבל גם מלאות בקוליות מטורפת. גם הסרט הזה עובד בכמה מובנים - זו מטאפורה סאטירית לתככים הפוליטיים שבתוך קפיטליזם עם שני הצדדים (צד אחד עם חיבה לאקדחים וצד אחד עם חיבה לכסף) שנלחמים על האידיאולוגיות שלהם, למרות שכל מי שמעורב ממש טיפש ולא טוב בעבודה שלו. אבל היופי הג'רמושי הוא, שגם כשמסתכלים על הפן האינטלקטואלי של הסרט, הוא לא מפסיק להיות קולי לרגע אחד.

"אש חופשית" מובל על ידי קאסט נהדר, עם ברי לארסון (שלא באמת עושה כלום חוץ מלהיות כריזמטית וצינית אבל זה מספיק), ארמי האמר, קיליאן מרפי, מייקל סמיילי ועוד המון. חוץ מזה, מרטין סקורסזה בכבודו ובעצמו חתום כמפיק בכיר, ואם הוא מאשר, אז מי אני שאגיד אחרת?

מניפסטו הסרט החדש בכיכובה של קייט בלאנשט, שמשחקת את כל עשרת הדמויות בסרט, הוא כמעט חסין לביקורת, חסין לניתוח. הוא שובר את כללי הקולנוע המקובלים ומדבר למעשה בשפה קולנועית חדשה משלו, שפה חוצה-אמנויות ונוגעת באינטלקט ובנשמה כמו שנדירים הסרטים (ובכללי- נדירות יצירות האמנות) שעושות. לא רק מבחינת עוצמה, אלא גם מבחינת אופן: מדובר בסרט שמתיימר בזהירות חלקית להוות נקודת מפנה בהיסטוריה של האמנות ושל הפילוסופיה, או לפחות לייצג את הנקודה שכבר קיימת בשנים האחרונות.

ניתוח קל של הסרט הזה, שמורכב רק ממונולוגים דמויי מניפסט שהדמויות השונות של בלאנשט נושאות, בסיטואציות יומיומיות ואלוהיות בו זמנית, יציין ש"מניפסטו" הוא מעין פרודיה על סקאלת הפילוסופיה והאמנות הגבוהה, שלועג באהבה לאסכולות שונות. הקבצן הזועף על חוליי הקפיטליזם וצועק עליהן בטירוף (וברהיטות) ברחובות הריקים הוא מעין ייצוג אנושי פארודי של קומוניזם וסוציאליזם, הזקן שלו מהווה לעג לזה של מרקס, הקברנית האכזרית היא מעין ייצוג של הגות פאשיסטית, וכך הלאה. הניתוח הזה הוא לא שגוי בעיניי, הוא פשוט קיים לצד אמיתות מורכבות יותר על מה שהסרט מנסה לבצע.

הקשר בין ה"מערכונים הפילוסופיים" עומד בכמה מקומות בו זמנית - הוא גם כרונולוגי במעורפל, מציג אידאולוגיות שעלו או שלטו בתקופות היסטוריות לפי הסדר, אבל הוא גם מייצג את המצב הקיים- פנורמה על הבסיס ההגותי של העולם המערבי כיום ושל כל רעיונותיו הבסיסיים. כל האידיאולוגיות הללו קיימות גם כיום, והמאבק ביניהן מורגש במובן מסוים בשיח האינטלקטואלי בכל צורותיו החברתיות.

כאן מגיע הרגש העיקרי של הסרט: העברה של תחושת ההתפרקות המוחלטת של כל העקרונות הבסיסיים של האנושות. שום פילוסופיה כאן, כמו בעולם העכשווי, לא מוצגת כאמת מוחלטת אלא כתאוריה אחת מיני רבות. תחושת ההתמוטטות של כל ההיסטוריה לפנינו וכל הערכים שלה מוצגת כאן בשיא עוצמתה.

משפחה

סרטה החדש של רוני קידר ("סופעולם") הוא יצירה פסיכודלית ותיאטרלית מזעזעת מאוד ומהנה לצפייה עוד יותר. הסרט הוא מסע היישר אל תוך תת המודע של הדמות הראשית לילי, שנולדה לאב שלא היה רוצה בנוכחותה, אם שמכורה לכדורים, אחות ללא מצפון ואח שרוצה לשכב איתה. העלילה מספרת את הסיפור המשפחתי המשונה שלה, סיפור שספוג ברצח,הפרעות נפשיות וגילוי עריות, כשאותה דמות מספרת לבת של הפסיכולוגית שלה את אותו הסיפור.

הסרט עוקב אחר משפחתה של לילי תסריט של קידר ספוג במלנכוליה שתכבוש את ליבם של חובבי הסגנון במהירות ואת ליבם של השאר טיפה פחות במהירות, אבל עדיין ביעילות. פשוט אי אפשר להתנגד לסיפור המשויף שמסופר פה במקצועיות, ובטח שלא לאופן המסוגנן והיפהפה שבו הוא מסופר, דרך דיאלוגים מבריקים, צילום עוצמתי ומשחק נהדר של אלי דנקר, קידר עצמה, חן יאני ויבגניה דודינה האגדית.

24 פריימים "24 פריימים" הוא סרטו האחרון של הבמאי האיראני המוערך עבאס קיארוסטמי ("10"), שהלך לעולמו השנה. הסרט הוא ניסיוני ומופשט מאוד, ובכל זאת מצליח בו זמנית להיות גם חקר מטה-סינמטי של גבולות מדיום הקולנוע ותפקידיו, וגם יצירה פשוטה, פיוטית ורגשית. הסרט מורכב מ-24 שוטים סטטיים שמציגים סצנות טבע עם מעט-עד לאפס התרחשות בהן, ואורכו שעתיים, ועם כמה שזה נשמע קונספטואלי במובן הזחוח של המילה זה באמת ריגש אותי מאוד. בעזרת שימוש עוצמתי בצבע ותאורה, ההתרחשויות הטבעיות נראות פתאום כמו סצנות היישר מתת המודע של האמן ומניסיונותיו לעבד רגשית את מותו הקרב ובא.

קיארוסטמי מת כחודשיים לאחר סיום העריכה על הסרט, וזה מורגש פה במלוא הכובד. האבל, התחושה העוצמתית והציפייה להתאחדות המוחלטת עם עולם הטבע העומדת להגיע, כל אלו מורגשים בוורידיו ונימיו של הסרט, בכל רגע מהצפייה, שמעבירה אותנו כמעט תהליך קבלה מעורפל ורגשי של קונספט המוות ושל הפרידה ממנו כאמן.

כהעברה של תחושת הצלילה האיטית אל המוות, יש כאן משחק מופתי עם זמן ועם ההבדל בין מציאות להזיה, בין בדיון לתעודה - עוצמה שרק קולנוע יכול להביא אלינו. וכך, אלו נהפכים גם לכלים לריקוד עדין וחכם על המגבלות של קולנוע כפי שאנו מכירים אותו ואת התפיסה שלו של הסוגיות האלו. "24 פריימים" הוא סיום נהדר ועוצמתי לקריירה וחיים של במאי מוערך.