Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מאוד לא משעשע - משחקי שעשוע

מאת: רון פוגל

יש באוקיאנוס הבמאים הגדול כל מיני דגים, יש במאים של אקשן כמו רני הרלין, יש מלכי הקומדיות לנוער כמו ג'ון יוז, יש גאונים השולטים בכל הסגנונות כמו טקאשי קיטאנו ויש את מיכאל הנקה האוסטרי שמה שמעניין אותו זה האלימות והרוע בחברה של ימינו על ביטוייה השונות. (איך אמר דיוויד לינץ' בראיון שקיים בסינמטק תל אביב: "ילדים אחרים שיחקו בלגו - אני העדפתי לשרוף את הצעצועים שלי").

אני מעריץ אנשים כמו הנקה ששמו להם למטרה לגרום לצופה לנוע באי נוחות בכיסאו באולם החשוך. כמו טקאשי מיאקה, כמו וורנר הרצוג בגדולתו, סרטיו של הנקה הם ממש לא ידידותיים לצופה וקשה לומר שאפשר לאהוב אותם במובן המקובל של המילה. אבל אפשר, אם מעיזים, לעבור בסרטיו של הנקה חוויות צפייה אדירות ולצאת מסרטיו עם הרבה מחשבות על האדם בימינו. האם אנחנו מתורבתים כמו שאנחנו חושבים? מתי מגיע הרגע שהמפלצת יוצאת מתוך האדם וזוקפת את ראשה? הנקה גם אוהב לבדוק את האדם כמציצן בתקופה של מציצנות אין גבול - וב"משחקי שעשוע" הוא הביא את הדיון במציצנות לשיא כשהוא הפך בגרסת המקור (וגם בגרסא הנוכחית) את הצופים לכמעט משתתפים פעילים בסרט ובעלילתו (תראו, תבינו).

[*]

ההיסטוריה ההוליוודית רצופה בכישלונות מפוארים של בימאים שביימו גרסא נוספת לסרטם, הסרט ההולנדי "העלמות" הפך לנופת צופים עם סיום מתקתק בגרסא ההוליוודית של אותו הבימאי - ג'ורג' סליזר, סרטי "הטינה" ו"הצלצול" איבדו הרבה מהאימה המקפיאה שלהם כשאותם בימאים אסייתים ביימו את הגרסאות דוברות האנגלית שלהם. אז למה הנקה חזר אחרי עשר שנים ל"משחקי שעשוע" הנפלא?

לטענת הבמאי, הסרט דובר הגרמנית משנת 1997 החמיץ את השוק האמיתי שבו יש לקיים דיון על אלימות ואלימות בקולנוע - ארצות הברית של אמריקה ובעברית - הנקה הלא דופק חשבון מתנהג כאחרון בימאי הקונסנזוס ורק רוצה הכרה וחיבוק חם מהדוד סם (ואני אומר, גם קצת ירוקים בבנק לא הזיקו לאף אחד כולל לבימאים זועמים כמו הנקה).

[*]

העלילה הזהה לחלוטין (גם רב השוטים בסרט) מספרת על זוג בורגנים מדושנים היוצאים לבלות עם ילדם וכלבם בבית הקיט שלהם (הנקה אוהב לבעוט לאותה בורגנות מדושנת ושלווה בתחת ולהראות אותה בפגיעותה, כמו בסרט "מחבואים" שם קלטת וידאו חושפת את גיבור הסרט במלוא מסכת שקריו וצביעותו). בסמוך להגעתם לבית מגיעים שני צעירים לבית ומפה לשם הם פוצחים במסכת התעללויות ביושבי הבית. באמצעות שוטים ארוכים, ללא מוסיקה ועם הרבה סצנות איטיות מוצגת ההתעמרות של המענים במשפחה בדרך גראפית שאצל רב הקהל תעורר הרגשת קבס ופליאה. זו גדולתו של הנקה - הצגת אלימות ללא רעש וצלצולים, כוחו של הנקה הוא בדרך האגבית שהוא מנחית על ראש הצופה מהלומות רגשיות עד שזה מבקש שיניחו לו לנפשו.

הגרסה המקורית חוללה סערה אדירה לכשהוצגה לראשונה. בקרב הקהל האירופאי שלא רגיל לאלימות שכזו הייתה תחושה שהנקה הגזים לחלוטין והתפרע לחלוטין. הבעיה היא שהקהל האמריקאי רגיל לסרטי זוועות מזה שנים ובוגרי "גבעות הפחד" או "המנסרים מטקסס" אפילו לא ירגישו דגדוג בצד למראה ייסוריי המשפחה.

[*]

האפקטיביות של הסרט מאבדת במעבר מהגרמנית לאנגלית היותר קלה לעיכול (אצלי בכל אופן). הליהוק הנוכחי מרשים הרבה יותר מהשחקנים היחסית אלמונים שהשתתפו בסרט המקורי. נעמי ווטס ("קינג קונג") אדירה כתמיד כאם המשפחה והנקה דרש אותה מראש לתפקיד, טים רות' המצוין התפקיד האב שתפקידו הפעם הוגדל במקצת וטוב שכך ומייקל פיט ("החולמים") שמייצב את מעמדו כאחד השחקנים הצעירים המבטיחים בהוליווד - במיוחד כשהוא משחק בתפקידי "על הקצה" (אפילו ב"דוסון קריק" הוא היה הטיפוס המוקצה והקצת מוזר).

בסופו של דבר הגרסא הנוכחית עומדת בזכות עצמה ואם בזכות האנגלית יחשפו יותר צופים ליצירתו של הנקה דיינו.

סרט מלא עוצמה, מעורר מחשבה ומטלטל, חוויה קולנועית אמיתית כמו שהנקה יודע ליצור.