מי המתמודדים המובילים על פרס אופיר 2014

רון פוגל, חבר האקדמיה לקולנוע יצא גם השנה למשימה הקשה של לצפות בכמה שיותר סרטים מבין 36 המועמדים ותאמינו או לא הוא הצליח לצפות ב-30 מהם. מכיוון שאת רובם המוחלט של הסרטים עדיין הצופה הישראלי לא ראה רוב התובנות שהוא מביא לפניכם הן רק בגדר המלצה עתידית.

מבין הסרטים שראיתי (24 בסלול הרגיל ו6 במסלול הפרינג') היו שנים שעלו לטעמי בהרבה על השאר: הראשון הוא "גט" של האלקבצים שהוא סיום מופלא לטרילוגיה שהחלה ב"ולקחת לך אישה" ונמשכה ב"שבעה." גט הוא יצירה אדירה שעוד תהדהד בתרבות המקומית לאורך זמן רב ותצוגת המשחק של השחקנים בו מרגשת ומדויקת להפליא. מנשה נוי מפליא בחת ועין, אלי בורנשטיין הוא אב בית דין גדול מהחיים, ששון גבאי הופך למול עיננו לפרקליט ממולח.

[*]

מעל כולם אחת משתי השחקניות הטובות ביותר כיום בישראל - רונית אלקבץ בעוד תצוגה עוצמתית שלא רואים כמוה בקולנוע – לא כל יום ולא כל שנה מעבר לכך מדובר בסרט הראשון בארץ הקודש שניתן להגדירו כסרט בית משפט. אחרי שנים רבות סוף סוף גם לאומה בציון יש סרט שכולו עוסק בדינים. צפו לכמה וכמה אופירים לסרט.

[*]

הסרט השני שהעיף אותי לגבהים הוא "מיתה טובה" המריר מצחיק של שרון מימון וטל גרניט. למרות העיסוק בנושא המאוד בעייתי של המתת חסד הסרט מצליח להצחיק לא פחות משהוא מעלה דמעות בעין הצופה .לבנה פינקלשטיין וזאב רווח אמינים ומרגשים והסרט לא מפסיק להפתיע את הצופה.

[*]

אפס ביחסי אנוש בבימויה של טליה לביא שנקשרו לראשו כתרים רבים הוא סרט מתוחכם שהחזיר את הקהל הישראלי בהמוניו לקולנוע וגם הוא אחד המתחרים העיקריים על שלל פרסי אופיר.

עוד סרטים ראויים לציון הם :"לוויה בצהריים" בבימויו של אדם סנדרסון שמצולם באופן מדהים על ידי נדב הקסלמן ומשדר כולו תחושה של הדרום העמוק האמריקאי בשנות המשבר הכלכלי הגדול.

"פרחים של מרציפן" בבימויו של אדם קלדרון שמציג עיצוב שונה וחצוף ובכלל מלא בשמחת חיים וצבעוניות אין קץ .הסרט גם מציג לקהל את טל קלאי ,שחקן מוכשר בטירוף שעוד נשמע עליו בעתיד.

"התאבדות" בבימויו של בני פרדמן מציג את ירושלים כפי שלא נראתה מעולם-מנוכרת ,מאיימת .בעזרת פס הקול של גל פדה אנחנו מקבלים ממש הוליווד בישראל וסרט מתח שלא מבייש את הז'אנר שלו הוא שייך.

"תפוחים מן המדבר" בבימוים של אריק לובצקי ומתי הררי הינו סרט שהליהוק בו מדויק ומדוקדק .מורן רוזנבלט בתפקיד הראשי כה משכנעת עד שנדמה שהיא משחקת את עצמה.

"בורג" של שירה גפן הוא אולי הסרט הכי קסום מבין סרטי השנה מהבחינה שהצופה חש כי הוא נמצא בתוך אגדה מודרנית.שרה אדלר שבה לשתף פעולה עם גפן והתוצאה עוד סרט שמרחף ברובו מעל קרקע המציאות ומוציא את הצופה למסע חלומי ותת תודעתי.

"את לי לילה" שעוסק בסוגיית המאותגרים נפשית אינו אחיד ברמתו אולם שלושת השחקנים הראשיים -לירון בן שלוש (שגם כתבה את התסריט),דאנה איבגי ויעקב דניאל- יוצרים משולש מרתק ומשכנע והסרט הופך לאט ובטוח ליצירה מטרידה ואף מטלטלת.

ועוד שניים: "עלים אדומים" בבימויו של בזי גטה מציג כמעט לראשונה את הקהילה האתיופית בפני צופי הקולנוע ועושה זאת באותנטיות ובאיפוק ראויים לציון. "עמק " בבימויה של סופי ארטוס הוא מעין "שש פעמים" גרסת הפריפריה . לא סרט קל לצפייה אולם זעקתו נשמעת בבירור והוא ומוכיח שוב כי גם מחוץ לערים הגדולות יש לוקיישנים מצוינים (ע"ע "פנתר לבן").