לא רק גיבורי על: הסרטים שלא ידעתם שמבוססים על קומיקס

המסכה

"המסכה" זכור לרובם כסרט כיפי ומצחיק בכיכובו של ג'ים קארי בימי השיא שלו. אבל מה שרבים לא יודעים זה שהוא מבוסס על קומיקס שבו אדם חלש ונוירוטי בשם סטנלי איפקיס מוצא מסיכה מסתורית שמעניקה לו כוחות על והופכת אותו לפסיכופת בעל ראש ירוק ענק שרוצח את קורבנותיו באכזריות עד שהוא, בשעה טובה, נורה למוות והמסכה ממשיכה לבעליה החדשים. רואים, כיף!

הדבר המפתיע בסרטו משנת 1994 של צ'ארלס ראסל הוא לא עד כמה הוא שונה מהקומיקס האפל המקורי של דארק הורס אלא העובדה שהוא היה אמור להיות דומה לו הרבה יותר. "המסכה" היה אמור להיות סרט אימה, היו אף שקיוו שיחליף את סדרת "סיוט ברחוב אלם". אך לבסוף החליטו היוצרים ללכת לכיוון אחר וכך במקום רוצח פסיכופת קיבלנו אנטי-גיבור בעל מוסר מעט מפוקפק שמתנהג כמו דמות מצוירת.

ג'ים קארי עם מגוון הבעות הפנים ושפת הגוף העשירה עושה עבודה נהדרת בתפקיד סטנלי איפקיס המופנם שבסופו של דבר מציל את היום. לא רע בשביל דמות שלא שרדה את הגיליונות הראשונים.

שבעה צעדים

אלימות, נקמה וטאבו עלולים להפוך את סרט הקאלט הקוריאני משנת 2003 (ואת הגרסה הפחות מוצלחת משנת 2013 של ספייק לי) לקשה לעיכול עבור חלק מהקהל. למען האמת מדובר במקרה נדיר של עיבוד קולנועי אלים יותר מהקומיקס עליו הוא מבוסס.

"שבעה צעדים" (באנגלית Oldboy), השני בטרילוגיית הנקמה של הבמאי פארק צ'אן-ווק, מבוסס על מנגה באותו השם מאת נובואקי מינג'ישי וגארון צוצ'יה שפורסמה בין השנים 1996-1998 ועל אף ההבדלים הבסיס נותר זהה. גבר משתחרר מחדר מבודד שבו היה כלוא במשך שנים רבות ויוצא לחקור את הסיבה וזהותו של האדם האחראי למזימה תוך שהוא מנסה לחזור אל החברה.

הסרט מציג את הקיצוניות אליה יכול אדם להגיע על מנת להשיג נקמה והוא עושה זאת על ידי אלימות פיזית ונפשית קשה ביותר אך עם פן האנושי וגם מעט חוש הומור. "שבעה צעדים" לא ימצא חן בעיני כולם, אבל אם אתם מוכנים למותחן רווי תפניות עם מידה בלתי מבוטלת של טירוף ומראה ייחודי, הוא בהחלט שווה צפייה.

משפחת אדמס

אולי לא ידעתם אבל המשפחה המקאברית האהובה על כולם החלה את דרכה בסטריפ קומיקס. הסטריפ מאת צ'ארלס אדמס פורסם בעיתון ה"ניו יורקר" בין השנים 1938-1988 ונועד לשמש כסאטירה והיפוך למשפחה האמריקנית הטיפוסית, בדיחה אחת כל פעם אך בלי יותר מדי פרטים על הדמויות עצמן. למעשה עד לתוכנית הטלוויזיה מהשנים 1964-1966 לבני המשפחה לא היו אפילו שמות. אך היה זה הסרט משנת 1991 בבימויו של בארי זוננפלד שהקנה לגומז ומורטישה, בגילומם של ראול ג'וליה ואנג'ליקה היוסטון, תהילה עולמית. למרות כל הגלגולים דבר אחד לא השתנה, אנשים אוהבים את משפחת אדאמס. הסיבה לכך פשוטה, למרות שלל המוזרויות, מפחידות ומשעשעות כאחת, באמת אכפת להם אחד מהשני ומהסביבה גם אם לאחרים זה לא נראה כך. אז יש להם חדר עינויים בבית ויד כרותה בתור חיית מחמד, זה לא אומר שהם רעים.

היסטוריה של אלימות

הכותרת היא רמז שמן, כן, מדובר בסרט אלים ביותר וגם באחד העיבודים הטובים שנעשו אי פעם לקומיקס, על אף שהוא משנה לא מעט את המקור. טום, המנהל חיים שקטים יחד עם אשתו וילדיו, זוכה לפרסום בעקבות התמודדות עם צמד שודדים. הדבר מוביל לחשיפת שדים מעברו וקשריו למאפיה כולל, בגרסת הסרט, אחיו המאפיונר.

סרטו של דיוויד קרוננברג משנת 2005, בנוסף לשינוי חלק מהשמות והמוצא של הדמויות, מתמקד הרבה יותר ביחסיו של הגיבור עם משפחתו ובתגובתם לגילוי עברו האפל של הבעל והאב שחשבו שהכירו. בנו ג'ק מגלה נטייה לאלימות בעקבות האירועים למורת רוחו של אביו שבילה את עשרים שנותיו האחרונות בניסיון לברוח ממנה. יחד עם זאת, לולא ידע טום להילחם היה מת מזמן. אז האם אלימות מועילה או מזיקה? התשובה כנראה לא פשוטה כל כך.

גברים בשחור

חייזרים, שדים, זומבים ואנשי זאב הם רק עוד יום במשרד מבחינתם של סוכני הגברים בשחור. התפקיד שלהם הוא לפקח ולהגן על כדור הארץ מתופעות על טבעיות כולל הרס, מחיקת זיכרונות והרג עדים. הכל כדי לשמור על סודיות ולעצב את העולם על פי רצונם.

בניגוד לסדרת הקומיקס של לאוול קנינגהם וסנדי קורת'רס משנות ה-90, הגרסה ההוליוודית של בארי זוננפלד (כן, שוב הוא) משנת 1997 בכיכובם של וויל סמית' וטומי לי ג'ונס, מגבילה את אנשי הארגון לטיפול בחייזרים בלבד ומחיקת זיכרונות של אנשים על מנת להשליט סדר ולמנוע פאניקה המונית.

הגישה הקלילה והכימיה בין שני הכוכבים הראשיים הפכו את "גברים בשחור" ללהיט והביאו ליצירתו של מותג הכולל שני סרטי המשך, סדרה מצוירת, משחקים ועוד. בסך הכל, 19 שנה אחרי נראה שהסוכנים קיי וג'יי עדיין יודעים לעשות את העבודה.

קינגסמן: השירות החשאי

סוכן חשאי וג'נטלמן, שילוב קלאסי. סרטו של מת'יו ווהן משנת 2014 בכיכובם של קולין פירת' וסמואל אל. ג'קסון מבוסס (אם כי באופן רופף) על קומיקס באותו השם מאת מארק מילר ודייב גיבונס שפורסם בין השנים 2012-2013. הסיפור סובב סביב נער הנלקח תחת חסותו של סוכן חשאי בשם גאלאהד (קולין פירת') ועובר הכשרה בארגון סודי במטרה להפכו מפרחח לסוכן מקצועי וג'נטלמן.

הקומיקס, בניגוד לסרט, מתעמק הרבה יותר בהבדלי התרבות בין המעמדות בחברה הבריטית המודרנית כמו גם בקשר בין הנער גארי לבין הדוד שלו, הסוכן החשאי ג'ק לונדון. ההיבטים הללו שטחיים או חסרים לחלוטין בגרסה הקולנועית אך אין זה אומר שהיא איננה מוצלחת.

גאלאהד אמנם איננו קרוב משפחתו של גרי אך יש ביניהם קשר מובהק, סצנות האקשן יצירתיות ומקוריות ואף נוספות דמויות נשיות. יחד עם נבל אקסצנטרי בעל רעיונות מעניינים וחוש הומור עם נגיעות אפילות מתקבל אחד מסרטי המרגלים הכיפיים והמטורפים ביותר של השנים האחרונות.

אנני

'השמש תזרח מחר', איזה משפט מלא אופטימיות מפי היתומה המפורסמת בעולם והיו לה הרבה שנים להיהפך לכזו. הקומיקס "היתומה הקטנה אנני" מאת הרולד גריי פורסם משנת 1924 במספר עיתונים. הוא המשיך גם אחרי מותו של גריי בשנת 1968 באמצעות אומנים שונים ובוטל סופית רק בשנת 2010.

הרפתקאותיה של היתומה הג'ינג'ית (לפחות כך היא נראתה עד גרסת 2014) יחד עם אביה המאמץ, הכלב סנדי וחבריהם הולידו מספר עיבודים: תוכנית רדיו בשנות ה-30, סרטים בשנת 1932 ו-1938 ומחזמר בשנת 1977 עליו מבוססים עוד שלושה סרטים משנת 1982, 1999 והאחרון משנת 2014 בבימויו של וויל גלוק ובכיכובם של ג'יימי פוקס וקוונזנה ווליס.

נכון, השירים הריקודים והתמימות של פעם כבר לא כל כך עובדים כיום, לראיה העדכון שקיבלו כל אלה בסרט האחרון, אך קשה שלא להיסחף באנרגיה והאופטימיות הבלתי נדלית של הגיבורה הקטנה. הרי מי לא רוצה להיות מסוגל לראות קרן אור של תקווה גם במצבים הכי קשים?

אמריקן ספלנדור

אוקיי זו קצת רמאות, אם ראיתם את הסרט אתם כנראה כבר יודעים שהוא מבוסס על קומיקס, קשה שלא לשים לב. אבל בכל זאת, קומיקס הוא מדיום נהדר לסיפור סיפורים מכל סוג, לאו דווקא של גברים ונשים בטייטס. "אמריקן ספלנדור" של הארווי פיקאר הוא דוגמא לכך.

היצירה האוטוביוגרפית פורסמה בין 1976-2008 וזכתה לכישרון הציור של מספר אומנים כולל רוברט קראמב. בשנת 2003 אף הופקה גרסה קולנועית בבימוים של שארי ספרינגר ברמן ורוברט פולצ'יני ובכיכובם של פול ג'יאמטי והופ דיוויס כולל הופעות אורח של הארווי פיקאר ואישתו עצמם.

"אמריקן ספלנדור" מציג באופן חסר יומרות ועם חוש הומור את חיי היום יום של גיבורו, את יחסיו עם משפחתו וחבריו ואת עבודתו ובפרט כיצד קיבל השראה להוציא קומיקס משלו לאחר שחזה בהצלחה של חברו קראמב עם הקומיקס המחתרתי שלו. כפי שפיקאר עצמו אומר, קומיקס הוא מילים ותמונות, אפשר לעשות הכל עם מילים ותמונות.