לא לילדים: סרטי האנימציה שעדיף להיות מבוגר כדי לראות

אקירה

סרט האנימציה היפני שניפץ את שערי המערב והפך ללהיט תוך שהוא סולל את הדרך לאחרים. "אקירה" משנת 1988 של קצוהירו אוטומו מבוסס על מנגה באותו השם והציב את הרף על פיו נשפטים סרטי אנימה בז'אנר הסייבר-פאנק.

ניאו-טוקיו היא עיר מלאה בטרוריסטים אנטי-ממשלתיים וכנופיות. לילה אחד נער החבר בכנופיית אופנוענים, טטסואו, נפצע במהלך קרב עם כנופיה יריבה. הוא נלקח לבית החולים שם בדיקות מגלות שהוא בעל כוחות על חושיים דומים לאלו של אקירה, הילד שגרם לפיצוץ שהחריב את טוקיו המקורית וגרם לפרוץ מלחמת העולם השלישית.

הקולונל שיקישימה מציע להרוג את הנער כדי למנוע אסון נוסף אך טטסואו נמלט בסופו של דבר תוך שהוא גורם להרס גדול. כעת יוצא חברו לכנופיה, קנדה, בעקבותיו על מנת למנוע ממנו להגיע אל אקירה הנשמר בהקפאה עמוקה ולשחררו. זהו תקציר מאוד מצומצם וכללי לעלילה המאוד מסועפת של "אקירה". סרטו של אוטומו הוא אפוס רווי אקשן אלים וגרפי ביותר, לחלוטין לא לילדים. אך אם אתם מחפשים סרט בועט ובעלי קיבה חזקה תתכוננו למסע מטורף.

מרי ומקס

מרי דייזי דינקל האוסטרלית בת ה-8 מוצאת לה ידיד יוצא דופן - מקס ג'רי הורוביץ היהודי בן ה-44 מניו יורק, לאחר שהיא כותבת לו מכתב אקראי ושואלת כיצד באים תינוקות לעולם באמריקה. שניהם אנשים בודדים המתקשים להשתלב: מרי הסובלת מהזנחת הוריה ומקס הסובל מהשמנת יתר ותסמונת אספרגר. ההתכתבות ביניהם נמשכת כעשרים שנה במהלכן עוברים על השניים רצף אירועים, חלקם טובים וחלקם טראגיים.

הדרמה הקומית "מרי ומקס" משנת 2009 של אדם אליוט היא סיפור עגמומי על ידידות יוצאת דופן המשפיעה לטוב ולרע על שני הצדדים. ההשראה לדמותו של מקס באה מ"חבר עט בניו יורק אליו כתבתי מעל לעשרים שנה", לדברי אליוט. הסרט נוגע בנושאים של הזנחה, ידידות, בדידות, השמנה, מחלת נפש, אוטיזם, חרדה, דיכאון והתאבדות באמצעות אנימציית סטופ-מושן מושקעת וחוש הומור שנון אם כי שחור.

פרספוליס

עם כל הפוליטיקה קל לשכוח שאיראן לא תמיד הייתה מה שהיא היום. עד המהפכה בשנות ה-70 שהביאה לעלייתו של האסלאם הקיצוני הייתה איראן מדינה מודרנית ופרו-מערבית. "פרספוליס" משנת 2007 של מרג'אן סטראפי ו-ווינסנט פארונו מתרחש בדיוק על רקע השינוי הזה.

הסרט מבוסס על סדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים של סטראפי ומגולל את סיפור התבגרותה. מרג'אן גדלה בטהרן, בת להורים חילונים המקווים למפלתו של השאה האיראני ומתאכזבים כשבמקום דמוקרטיה עולה משטר האייטולה המדכא את מעמד האישה וכופה את האסלאם. על הרקע המהפכה והמלחמה עם עיראק שלאחריה מחליטים הוריה לשלוח את מרג'אן בת העשרה לאוסטריה על מנת שתוכל לחיות במדינה חופשית. פוליטיקה, אידיאולוגיה, מהפכה, מלחמה, מאסרים, הוצאות להורג ורומנים נכזבים אלו נושאים לא פשוטים, אך הסרט מתמודד עימם בבגרות וגם במידה של חוש הומור המאפשר לעלילה לזרום גם ברגעים הקשים ביותר. "פרספוליס" מספק חוויה מאירת עיניים ומעוררת מחשבה שבאה להצהיר: למרות הכל החיים נמשכים.

פרפקט בלו

סטושי קון המנוח היה אחד מאותם במאים בכלל ובמאי אנימציה בפרט ששווה לעקוב אחר הקריירה שלהם. עבודותיו נעות לרוב על הקו הדק בין מציאות להזיה כחלק מניסיונו לבחון את מורכבות הנפש האנושית. בין סרטיו ניתן למצוא יצירות מופת כמו הדרמה היפהפייה "שחקנית המילניום" (2001) ו"סנדקי טוקיו" (2003) הנוגע ללב. אך לצורך הכתבה נתמקד בסרטו באורך מלא הראשון כבמאי, מותחן האימה משנת 1997 "פרפקט בלו" המבוסס על רומן באותו השם מאת יושיקזו טקאוצ'י.

מימה, כוכבת פופ, מחליטה לערוך שינוי בקריירה ולהיכנס לעולם המשחק. היא עוזבת את הלהקה ומקבלת את תפקידה הראשון בדרמת פשע טלוויזיונית. אך לא כולם מרוצים מהכיוון החדש. בין הלחצים של העבודה וההטרדות המסלימות מצד מעריצים אובססיביים מתחילה מימה לאט לאט לאבד את תחושת המציאות.

על אף ביקורות שטוענות כי "פרפקט בלו" מתאים לסטיגמה של אנימציה יפנית כמלאת תכנים אלימים ומיניים ללא הצדקה, קון עמד על כך שזה לא המצב. הוא עוסק בשאלות של זהות וסטיגמות חברתיות בעיקר כלפי נשים באור הזרקורים והתדמית הנכפית עליהן. זוהי ביקורת רבת עוצמה על תרבות הצריכה וההערצה של כוכבים ביפן מידיו של טווה החלומות של עולם האנימה.

סאות'פארק - הסרט

מה אפשר לומר על סאות'פארק: זהו מותג אנימציה שנע באופן קבוע בין חכם בצורה בלתי רגילה למטומטם ובוטה עד כדי כאב ובזאת טמון הקסם שבו. הסרט משנת 1999 בבימויו של טריי פארקר נע בדיוק על אותו המסלול - הוא פשוט עושה זאת במשך 80 דקות במקום 22 הדקות הרגילות בפרק.

סטן, קייל, קני וקרטמן הולכים לצפות בסרט של צמד הקומיקאים הקנדים האהוב עליהם טרנס ופיליפ. הסרט מלא גסויות ובעקבותיו מתחילים הילדים לקלל לחרדתם של הוריהם וצוות בית הספר. הצלחתו של הסרט הגס מובילה למלחמה בין ארה"ב וקנדה ולחטיפתם של טרנס ופיליפ במטרה להוציאם להורג. בינתיים קני מת ופוגש בשטן ובמאהב שלו סדאם חוסיין. הוא לומד על נבואה לפיה השטן ישלוט בעולם במשך 200 מיליון שנים אם תפרוץ מלחמה, יוקרבו חפים מפשע והאימפריה תיפול.

במידה רבה "סאות'פארק הסרט" חזה את התגובות שהיו לרבים כלפיו בתור אחד הסרטים הגסים אי פעם. אך כפי שהוא טוען, על כל אחד להחליט עבור עצמו ועבור ילדיו מה מתאים או לא מתאים לו לראות ולא להאשים את חופש הביטוי בתחלואי העולם. אז אם יש לכם סבילות גבוהה לקללות ובדיחות פלוצים אתם מוזמנים להצטרף לבלגן.

קבר הגחליליות

הוא נחשב בעיני רבים לאחד מסרטי האנטי-מלחמה הטובים שנעשו אי פעם והוא במקרה גם מצויר. "קבר הגחליליות" משנת 1988 מגיע מבית היוצר של סטודיו ג'יבלי האגדי בבימויו של איסאו טאקאהאטה, שותפו הוותיק של גאון האנימציה הייאו מיאזאקי. הוא מבוסס על סיפורו האמיתי של אקיוקי נוסאקה ששרד את מלחמת העולם השנייה בתור נער.

הסרט נפתח עם מותו של סייטה בן ה-14, בעוד רוחו מצטרפת לזו של אחותו סטסוקו בת ה-4, אנו רואים כיצד הגיעו למצבם הנוכחי. השניים נאלצים לברוח מביתם בשל הפצצות ארה"ב בזמן המלחמה. אימם מתה ואביהם נלחם בצי והם עוברים לגור עם דודתם. כשיחסה של הדודה אינו נראה להם, מחליט סייטה לקחת את אחותו ולנסות לשרוד בכוחות עצמם.

"קבר הגחליליות" הוא סרט לא פשוט ועצוב מאוד. הרקע והרבדים השונים בעלילה ראויים לכתבה משל עצמם. אך השורה התחתונה היא שסרט זה מהווה הוכחה שאנימציה מסוגלת להתמודד עם נושאים קשים ולהפיק יצירות קולנועיות גדולות כמו כל מדיום אחר.

ואלס עם באשיר

כן, יש גם נציג ישראלי ברשימה. אם נשים בצד לרגע את הפוליטיקה והאידיאולוגיה, גם המקטרגים על הסרט מוכרחים להודות שמדובר בהישג אמנותי של ממש. "ואלס עם באשיר" משנת 2008 של ארי פולמן נעשה בטכניקת Cutout והוא אחד מסרטי האנימציה באורך מלא הראשונים שנעשו והוקרנו בארץ משנות ה-60.

"ואלס עם באשיר" הוא סרט דוקומנטרי המשלב סצנות סוריאליסטיות. הוא עוקב אחר מסעו של פולמן ושיחותיו עם חברים ואנשי מקצוע במטרה להיזכר בתקופת שירותו בצבא ובחוויותיו מהמלחמה כולל חלקו בטבח בסברה ושתילה. הוא זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, פרס הסזאר הצרפתי והפסיד ברגע האחרון במרוץ לאוסקר.

ברור שיש רבים שלא אוהבים את הסרט ואת המסר שבו במיוחד כשמדובר בנושא רגיש כל כך. זה בסדר. סרטים אמורים לעורר מחשבה ורגשות בין אם הם נעשו עם שחקנים בשר ודם או באנימציה. עדיף סרט שמעורר אנטגוניזם מסרט שלא מעורר דבר כלל.

ואם הגעתם עד כאן – צפו בשני קטעים מתורגמים וקורעים מצחוק מתוך "מסיבת נקניקיות"