Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אל תאכל את הפרחים

לארי מקיי אהב תיאטרון כל החיים שלו, הוא הלך כמעט לכל הצגה שיצאה, התחבר עם מפיקים, שחקנים בימאים ואפילו לימד תיאטרון באוניברסיטה. החיים נראו מושלמים, בייחוד לאור העובדה שיש לו אישה אוהבת וארבעה ילדים. אבל אז השתנו חייו של לארי מהקצה אל הקצה והוא הפך למבקר תיאטרון.

האם כל מבקר הוא אדם מתוסכל שמבקש רק למציא את הקטילה הבאה וככל שזו תהיה שנונה וקטלנית יותר כך יגבר מעמדו? על פי הסרט "אל תאכל את הפרחים" שיצא לא מכבר ב- DVD, התשובה היא כן. לכן, אנסה לכתוב את הביקורת הזו ללא קטילות מיותרות, או בניסיון להיות שנון כדי לא לחטוא באותו חטא קדמון של כל המבקרים.

הסרט יוצא כחלק מחבילת דוריס דיי שהוציאה חברת "וורנר הום וידיאו" שמתעקשת להביא לקהל הישראלי סרטים קלאסיים מהמיטב שיש להוליווד להציע. אני האחרון שמתלונן וסקירה נרחבת על שאר הסרטים בחבילה וחייה של דוריס דיי תעלה בימים הקרובים.

"בשביל מבקר הצעד הראשון הוא הבדיחה הראשונה שלו. אנשים צוחקים ועולם שלם של דלתות נפתח בפניו. הוא מספר בדיחה, כותב שנינויות ואחר כך עוד פעם, ועוד פעם עד שיום אחד הוא כותב בדיחה שלא הייתה צריכה להיכתב בגלל שההצגה אותה הוא מבקר היא באמת הצגה טובה, אבל, מה לעשות שגם הבדיחה שהוא רצה לכתוב היא טובה. ואת יודעת מה? הבדיחה מנצחת".

כך משתפך אלפרד נורת' (ריצ'ארד היידן המצוין) בפני קייט מקאי (דוריס דיי) אשתו של לארי. ואכן, למרות ש"אל תאכל את הפרחים" מסתתר מאחורי פרגוד של קומדיה, הבסיס שלו רציני ביותר ונותן לנו (לפחות המבקרים והביקורתיים שביננו) לא מעט חומר למחשבה. משמעותה של המילה הכתובה, האמת, חברות אהבה ומשפחה, כל הדברים הללו נבדקים בסרט החביב הזה. כבר אז עלתה השאלה האם להיות מפורסם זה טוב יותר? האם סלבריטאי חי חיים מלאים יותר וחש סיפוק?

צ'ארלס וולטרס שביים את "אל תאכל את הפרחים" התמחה במה שקרוי סרטי נשים, הדמויות הנשיות שלו היו פעלתניות שהצליחו להתמודד עם עבודות הבית אך גם לתת מנה לא קטנה לגברים שמוצגים בסרטיו כבני נוער לא בוגרים במיוחד. במקרה הנוכחי דוריס דיי מלמדת את בעלה, המבוגר ממנה בגיל אך פחות בוגר ממנה במנטאליות, דיוויד ניבן, שיעור או שניים. בסרטו "לך אל תרוץ" הגברים הילדותיים הם קארי גרנט וג'ים האטון, "המחנכת" היא סמנתה אגר .

וולטרס גם ביים כמו מיוסיקלס ידועים כמו "לילי" עם לסלי קארון ומל פרר, "נעל הזכוכית" שוב עם לסלי קארון ו- Easter Parade עם ג'ודי גארלנד ופרד אסטייר. כמו חלק גדול מהסרטים של וולטרס, אין לצפות לבדיחה כל עשר שניות, אלא לסרט נינוח שמתקדם בקצב איטי קצת יחסית לקומדיות להן אנו רגילים. אבל, בסרט יש הופעות נהדרות של כל צוות השחקנים, אם זה דיי וניבן, דרך הילדים וכלה בכלב, הובו, הפחדן שקופץ לזרועות בעליו כשהוא רואה סנאי.

מה שיפה ב "אל תאכל את הפרחים", שנעשה בשנת 1960, שהוא מצליח לשבור מוסכמות חברתיות בלי לעצבן אף אחד. נתחיל עם העובדה שהדמויות הראשיות בסרט הם בני זוג נשואים שהפרש הגילאים ביניהם גדול מאוד. הבעל היה פעם הפרופסור של האישה והתחיל איתה על מדשאות האוניברסיטה שני נושאים שלא הרבו להתעסק בהם בשנות השישים המוקדמות ובוודאי לא כוכבים בקנה מידה של דוריס דיי ודיויד ניבן.

כמו כן הסרט מודע לעצמו, יודע היטב מי הם הכוכבים שלו ומנצל את המדיום הקולנועי לכמה קריצות פנימיות. למשל, כאשר דוריס דיי ודיוויד ניבן יושבים במסעדה, הוא לא יודע מה יקרה והיא מתחילה לשיר לו: "קה סרה סרה" השיר המפורסם ששרה בסרטו של אלפרד היצ'קוק "האיש שידע יותר מידי" (1956) והפך אותה לכוכבת.

במקום אחר בסרט, כאשר דיי וניבן רבים היא מפטירה לעברו: "כן, בטח שאני אצא החוצה לחפש אחרים, אני ארים טלפון לרוק הדסון", וזאת בעיקר בגלל ששנה קודם יצא הסרט "דו שיח בחדר המיטות" (1959) בו כיכבו השניים.

"אל תאכל את הפרחים" הוא סרט נינוח עם ניחוח של פעם. שעתיים של קלאסיקה לא מזיקה שתוריד לכם את לחץ הדם ותעלה חיוך על פניכם. מושלם לרוגע בסוף שבוע.