Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קבלו את אודט

מאת: רון פוגל

במהלך השבועיים הקרובים יתקיים בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים, פסטיבל הקולנוע הפורטוגלי.

הקולנוע הפורטוגלי, כמו פורטוגל עצמה, חווה בשנים האחרונות פריחה ושגשוג והפסטיבל הוא הזדמנות טובה ללמוד משהו על הקולנוע היחסית לא מוכר הזה במקומותינו.

את הפסטיבל פתח אמש (שני) בסינמטק תל אביב הסרט "אודט" משנת 2005 של הבימאי הצעיר ג'ואו פדרו רודריגז. אם לשפוט על פי סרט הפתיחה, בהחלט יש לפורטוגלים מה למכור לעולם מעבר לנבחרת כדורגל טובה ויין פורט.

רק על סמך שתי הדקות הראשונות - הכוללות נשיקה לוהטת בין שני גברים ומוות של אחד מהם מייד לאחר מכן בתאונה - אפשר להבין שרודריגז מכין לנו כאן תבשיל שאינו קל לעיכול ואכן "אודט" אינו סרט ידידותי למשתמש, אבל למרות האיטיות וכשלים תסריטאים פה ושם, הסרט עדיין מצליח לשרטט תמונה מרתקת של חיי הבודדים בעיר נמל בפורטוגל, תוך כדי שהוא בוחן את יכולתו של האדם המודרני להתמודד עם אובדן, נטישה והניכור המרחף כענן כבד מעל חיי העירוניים באשר הם.

הסרט מספר את סיפורם של שניים: אודט, בגילומה של אנה כריסטינה דה אוליברה היפיפייה, העובדת כמחליקה בסופרמרקט (יש כזה דבר בפורטוגל) ומאד רוצה תינוק מחברה החתיך אלברטו. כשאלברטו מסרב ונוטש אותה, היא קצת מאבדת את הצפון ומתחילה להאמין שהיא בהריון מבנה של השכנה ממול, שנפטר לאחרונה.

[*]

במהלך הסרט מראה לנו רודריגז את מה שיכול לקרות לאדם ברגעי חרדה ולחץ - כל מה שהוא צריך זה עוד דחיפה קטנה לעבר התהום. דה אוליברה מקבלת לאט לאט מבט חצי מטורף ונדמה שבקרוב תהפוך מול עיני הצופה לבטי בלו (או לביאטריס דל).

הציר השני בעלילה הוא רוי, אותו מגלם נונו גיל המצוין, רוי מאבד את אהובו פדרו בתחילת הסרט (אותו פדרו, בנה של השכנה ממול לאודט) ודרכו להתמודד עם השכול היא שתייה מרובה, התנתקות מהעולם ורביצה בבית הקברות שבו קבור פדרו, אהובו.

כדי לא לגלות את כל העלילה אציין כי גם אודט מגיעה לבית הקברות ובכלל, רודריגז מצלם חלק ניכר מהסרט בסביבה מורבידית זו של "בית המתים". רודריגז ממחיש לנו דרך בית הקברות את הריק שנוצר בנפשם של הגיבורים ואת חוסר האונים שלהם מול המציאות. רק ליד קברו של פדרו, באזור הדמדומים בין החיים למוות, הם ימצאו (או לפחות כך הם חושבים) מרגוע לנפשותיהם הדואבות.

לרודריגז מגיעות כל המחמאות במיוחד על טיפולו בנושא הגייז. מסצינת הפתיחה המהממת (מי אמר "מכבסה יפיפיה שלי" ולא קיבל את דני די לואיס?) ועד לסופו המפתיע של הסרט, רודריגז נותן הרבה כבוד לקהילה ומציג את רוי, פדרו וחבריהם ללא סטריאוטיפים, אלא כאנשים רגילים שפשוט מאוהבים בבני מינם. אחרי צפייה בכמה סרטים לאחרונה שבהם הוצגו גייז ולסביות בדיוק "לפי הספר" של כל הדעות הקדומות, סוף סוף בא במאי אמיץ ומראה לכולם שאפשר ורצוי, גם אחרת.

[*]

נקודה נוספת מענינת בסרטו של רודריגז היא יכולתו להעביר לצופה את העיר המודרנית, שבשביל רודריגז היא מקום אפל (רוב הסרט מצולם בלילה ורוב הדירות חשוכות) וקר-כמו הרוח שנושבת בסרט כל כמה דקות והצופה חש ממש בצינה האופפת אותו.

העיר של רודריגז היא מכוערת ומתקלפת ואינה מזמינה - להיפך היא טורפת את החיים בה ומקיאה אותם החוצה, חבולים, עייפים ובדרך לאבדון.

[*]

הסרט אינו מושלם וניכר ברודריגז, שזהו סרטו החמישי, כי עדיין משנתו אינה סדורה לחלוטין ויתכן כי יצירותיו יהיו בעלות נפח ממשי יותר בעוד כמה שנים, עד אז ניתן להנות גם מיצירה עוכרת שלווה זו.

הסרט "אודט "יוצג בסינמטק תל אביב ב - 9/9 ,בחיפה ב - 16/9 ובירושלים ב - 18/9.

מומלץ לאלו שמוכנים לסרט מאתגר.