סיכום הקולנוע הישראלי לשנת תשסז

מאת: אלון רוזנבלום

שנייה לפני יום כיפור והסקת הלקחים האישיים בואו נעצור ונסתכל על השנה האחרונה של הקולנוע הישראלי.

שנת תשס"ז תיזכר כאחת השנים הטובות של הקולנוע הישראלי. לא רק בגלל הכמות, לא רק בגלל האיכות, לא רק בגלל כמויות הצופים שהגיעו לבתי הקולנוע ולא רק בגלל הפרסים הרבים שהסרטים הישראלים זכו בהם, אלא, בגלל מגמת שינוי בנוף הקולנוע הישראלי, מגמה שנפרדת מיוצרים מבוגרים שלא מתקשרים עם הקהל ומפנה מקום ליוצרים צעירים, רוח רעננה ואנרגיות חדשות.

[*]

לא לחינם חלק גדול מהסרטים המוצלחים של השנה האחרונה הם סרטי ביכורים של יוצרים שגדלו על טלוויזיה או קולנוע איכותי אותו ראו מאז היו ילדים קטנים. יוצרים שלווא דווקא למדו במוסדות קולנועים אלא שאבו את המבע הקולנועי מניסיון החיים שלהם וההשפעות של המדיה עליהם. אם מדובר בסרטם הארוך הראשון של אתגר קרת ושירה גפן, "מדוזות" או סרטו הראשון של ערן קולירין "ביקור התזמורת" או סרטו של דוד וולך, "חופשת קיץ".

נראה כי היוצרים הוותיקים של הקולנוע הישראלי החליטו השנה "לשבת על הספסל" ולתת לתלמידיהם (ובחלק מהמקרים תרתי משמע) לכבוש את המסך ואת הצופים. יוצרים כמו מנחם גולן ("ריקוד מסוכן"), ינקול גולדווסר ("אין לה אלוהים"), דינה צבי ריקליס ("שלוש אימהות") נראה כי נשארו אי שם בשנות השמונים בהם זכו להצלחה ולא מצליחים לעשות קולנוע שפונה אל הקהל הישראלי העכשווי רווי הטלוויזיה וה- MTV.

[*]

הרבה השתנה בשנה האחרונה בתחום הקולנוע הישראלי, אולם, הדבר הגדול ביותר שהשתנה, לטובה, לא נמצא על מסך הקולנוע. היוצרים הבינו שכדי להביא קהל לאולמות צריך מערכת יחסי ציבור משומנת ומהוקצעת והשנה האחרונה שייכת ללא ספק ליחצ"נים ומשרדי הפרסום שהקפידו לקחת כל סרט שבטיפולם ולפמפם אותו למוח הישראלי הקטן בכל שלט חוצות, תוכנית טלוויזיה או רדיו, בכל עיתון או אתר אינטרנט מוביל. שטיפת המוח, כאשר נעשתה באופן מבוקר, הצליחה ברוב המקרים. קחו למשל את מקרה "ביקור התזמורת". הסרט, שאין אדם בארץ שלא שמע עליו, ראה קטעים ממנו או יודע על הפרסים הרבים בהם זכה, יצא להקרנות מסחריות רק לפני שבוע.

המגמה הקולנועית הבולטת של השנה היתה סרטים אישיים של יוצרים בשנות השלושים והארבעים המוקדמות לחייהם. סרטים שעוסקות בזכרונות ילדות, ניסיון אישי או מחשבות ודאגות שהטרידו את היוצר. אין זה פלא שחלק גדול מהסרטים המצליחים, שפונים אל לב כל אחד מאיתנו, עוסקים בילדים. אם זה "חופשת קיץ" המבוסס בחלקו על חייו של דוד וולך, תלמיד ישיבה לשעבר. "נודל" של איילת מנחמי, שחשבה על הפרוייקט במהלך סדנת ויפאסנה בהודו. "אדמה משוגעת" של יוצא הקיבוץ דרור שאול, "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן שבתקופת עשיית הסרט הפכו להורים בפעם הראשונה ועוד.

[*]

זו גם השנה שהקולנוע הישראלי פרץ, ובגדול, את גבולות המדינה, הסרטים הישראלים מתקבלים לכל הפסטיבלים הגדולים וחלקם הגדול נרכש להפצה במדינות שונות. "ביקור התזמורת" לצורך העניין כבר השתתף בלמעלה מ- 50 פסטיבלים ונקנה להפצה בתחומי ארצות הברית על ידי חברת "סוני" ולהפצה עולמית על ידי חברת "האחים ויינשטיין" (לשעבר 'מירמקס').

פרסים רבותי פרסים – אין ספק שהקולנוע הישראלי לא היה זוכה להצלחה הגדולה שהוא זוכה לה ללא הפרסים הבינלאומיים שהורעפו עליו והשנה היתה עלייה מטאורית בכמות הפרסים וביוקרתם. אציין רק חלק – בינואר, בפסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי, זכה "אדמה משוגעת" בפרס הסרט העלילתי הזר הטוב ביותר, מייד אחריו "חופשת קיץ" זכה בפסטיבל טריבקה בניו יורק בפרס הסרט הטוב, "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" כבשו בסערה את פסטיבל "קאן" ופסטיבל ברלין העניק את פרס הבימוי ליוסף סידר על "בופור".

[*]

ומה מחכה לנו בשנת תשס"ח? על פי פסטיבלי ירושלים וחיפה בהם מוקרנים יצירות ישראליות חדשות נראה כי מגמת סרטי הביכורים תמשיך גם השנה. "החוב" – סרטו הראשון של אסף ברנשטיין על שלושה סוכני מוסד שיוצאים למצוא פושע נאצי שברח מידיהם לפני 40 שנה (בתמונה למעלה איתי טיראן ונטע גרטי). "וסרמיל", סרטו של מושון סלמונה על שלושה עולים חדשים שמנסים להתמודד עם המציאות הישראלית הקשה בדרום הארץ או "זרים" של גיא נתיב וארז תדמור המתאר את עלילותיהם של ישראלי ופלסטינית שנמצאים בברלין בימי משחקי גביע העולם בכדורגל.

כמו כן, וזה חידוש נוסף לקולנוע הישראלי, בימים אלו מופקים לפחות שני סרטי אנימציה באורך מלא, בספק אם נראה אותם על המסך במהלך השנה הקרובה אבל יכול מאוד להיות שהם יפתחו פתח לתעשייה חדשה בארצנו.

[*]

הסרט הטוב של השנה: "בופור" – יוסף סידר מצליח לתפוס את הקהל בסיפור שהוא אנושי ולאומי כאחד. מצליח להושיב אותנו מול חבורה של ילדים שצריכים להתבגר במהירות תוך שהם רואים את חבריהם מתים לרגליהם. סרט חזק, אמיתי ואמיץ עם משחק מעולה ורמות הפקה גבוהות שלא נראות הרבה בקולנוע הישראלי.

הסרט המביך (הרע) של השנה: "ריקוד מסוכן" – לא ברור אם מנחם גולן עשה את הסרט כפרודיה על סרטים הודים, כמחווה לקזבלן שביים לפני שלושים שנה או האם הוא באמת מזלזל בקהל שלו והעולמי (הסרט צולם גם בגרסה אנגלית) עד כדי כך. בהחלט סרט שנכנס לקטגוריית what were they thinking?! לעיתים אומרים, "חכו ל- DVD" במקרה הזה, פשוט אל תחכו.

הפספוס של השנה: "אסקימוסים בגליל" – סרטו הקטן והצנוע של יונתן פז על חבורת אנשים מבוגרים שננטשת בקיבוץ וצריכה למצוא לעצמה דרכים להחיות את האידיאולוגיה שמתה כשמולם העולם התעשייתי והקפטליסטי. למרות שהסרט אינו אחיד ברמתו ויש בו סצינות מביכות לצד סצינות מקסימות יש בו משהו מאוד פשוט וכן שכובש את הלב, חבל.