ז'אנר חדש לקולנוע?

מאת: נועם הדדי

ז'אנר ה"צילום שנמצא", (באנגלית Found Footage), בהיעדר שם מתאים יותר בשפה העברית, צבר פופולריות רבה בשנים האחרונות. הניסיון המצליח להחזירו לכותרות היה "פעילות על טבעית", סרט האימה שחוגג החודש פרק רביעי ומקום ראשון בטבלת שוברי הקופות.

מקורותיו של הסגנון הקולנועי הזה, שכיום משמש בעיקר לז'אנר האימה, נעימים ומוכרים פחות ממה שאוהבי הז'אנר עלולים לחשוב. כשתשאל כל חובב קולנוע הוא יידע לומר לך שהסרט הראשון, לפחות המפורסם ביותר, שעשה זאת היה "פרוייקט המכשפה מבלייר" סרט אימה משנת 1999 שזכה להצלחה רבה והיה, באמת, סרט מאוד מפחיד ויעיל.

[*]

הסיבה ליעילות הרבה של הסרט הייתה המשחק שלו עם העובדה שאנחנו מפחדים הרבה יותר מדברים שאנחנו לא רואים, וזה עד היום נשאר העיקרון המנחה של הז'אנר. אותו עיקרון טמון בבסיסם של הרבה מאוד סרטי אימה מוצלחים – "מלתעות", "קלוברפילד" וכמובן "פעילות על טבעית". סרט שזכה להרבה פחות הצלחה הוא, לדעתי, אחד הניסיונות המוצלחים ביותר בשיטה זו: "גירוש השדים האחרון" שמצליח לשמור על מתח לאורכו.אך הסרט הראשון שעשה שימוש בשיטה זו מוכר רק לרודפי סרטי אימה, או למזוכיסטים - הסרט האיטלקי משנות השמונים: "cannibal holocaust". קשה להתחיל ולתאר כמה הסרט נוראי, דרוש מאמץ אדיר וכוונה חזקה כדי לא להגדיר אותו בתור סנאף - הסרט מספר על משלחת חוקרים שיוצאים אל האמזונס לצלם סרט על שבטים קניבליים ושם נתקלים ב.... שבטים קניבליים. מפה מתחילה העלילה "להסתלסל".

כמות האלימות וההתעללות הגראפית על המסך גורמת לצופה הרבה יותר מאי נוחות, עד כדי שגם מטיבי לכת מהגדולים ביותר, כולל עבדכם הנאמן, נאבקים כדי להישאר ולצפות בו. אם צריך להשוות את הסרט מבחינת רמת הזוועות שבו, יש מתחרה אחד והוא "סאלו" גם הוא סרט איטלקי, משנת 1975.

מאז ועד היום עבר הז'אנר התפתחות, והגיע לשיא גימורו המובהק עם "פעילות על טבעית". אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שראיתי אותו ואיך כל לילה שעבר על המסך הרגיש כמו שעה של מתח. אפילו סטיבן שפילברג, חסיד גדול של שיטת "האימה המסתורית" התרשם מאוד מהסרט, עובדה שנתנה לו דחיפה ותרמה להיותו הסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה לעומת התקציב הזעום שלו.

עם זאת, לא כל האנשים מסכימים ש"פעילות על טבעית" הוא סרט מפחיד. הרבה יגידו שהוא סרט משעמם מאוד והאמת היא, ובמובן מאוד מסויים הם צודקים: לא קורה בו כמעט כלום. הוא לא מקפיץ, לא מראה דבר מוחשי על המסך, ומתרחש רק במקום אחד.

אך פה בדיוק מסתתר סוד הקסם - אנחנו נותנים לדימיון שלנו למלא את החסר. יחד עם הדמויות, גם אנחנו לא יודעים מה זה היצור הזה, או המשהו הזה שמפחיד את כולם. אנחנו רק יודעים שהוא שם, ולנו הוא נראה גדול או קטן, אנושי או מפלצתי - אבל מה שבטוח: מאוד מאוד מפחיד.