ניצוד מצליח לאתגר את הצופה

בשעה בה אנו מסכמים את השנה החולפת ומתחילים להריץ ספקולציות לגבי המועמדים לפרס האוסקר, מגיע לאקרנים אחד הסרטים הסוחפים והאמוציונליים של השנה. "הניצוד" של הבמאי הדני תומאס וינטרברג באמצעות פרשת ניצול מיני של ילדים חוקר את טבען של העיירות הצפון אירופאיות, ושל החברה המערבית ככלל.

זהירות ספויילרים! הסרט מביא בפנינו את סיפורו של לוקאס, מורה לשעבר וגרוש טרי אשר מוצא עבודה בגן ילדים מקומי בעיירה בה הוא גדל. לוקאס חם הלב מתחבר אל קארלה, ביתו של חברו הטוב ביותר, והופך לדמות בוגרת ומשמחת אשר אינה רבה ללא הפסקה, כפי שהוריה נוהגים לעשות. העלילה מסתבכת כאשר קארלה הצעירה מתאהבת בלוקאס ולאחר שהוא מסרב להכיר ברגשותיה, היא מספרת לבעלת הגן שקר על פיו לוקאס הראה לה את איבריו המיניים. מנקודה זו הכל יוצא מכלל שליטה. בעלת הגן מביאה פסיכולוג מקומי, אשר דרך שאלות מנחות, גורם לקארלה לדבוק בסיפור ולבדות אונס. כמו כדור שלג המתדרדר מהר, המעשייה גדלה ורצה מפה לאוזן – מה שמוביל לניכור ואף התעללות מצידם של תושבי העיירה.

[*]

על פי מחקר של מחלקת המשפטים של ארה"ב והמרכז לבקרת מחלות ומניעתן, מעל לעשרים וחמשה אחוז מן הנשים בעולם המערבי עברו התעללות מינית מתחת לגיל 18. השפעת הממצאים מתחזקים על פי העובדה כי במדינות צפון אירופה נתגלו האחוזים גבוהים ביותר. דבר זה מספק רקע אפשרי להתנהגותן של הדמויות. וינטרברג מאתגר את הצופה בכך שהוא מאפשר להיכנס לנעליהן של כל דמות לבחון את המצב מנקודת המבט שלה, אולם הוא לא נותן מספיק מידע רקע בכדי להסביר מה מניע אותן לפעול בצורה שבחרו.

לדעתי, כאן טמון הניצחון הגדול של הסרט. היכולת של הצופה להביט במצב, סובייקטיבית כפי שהדמות המוצגת באותו רגע חושבת ומרגישה, מאפשרת תפיסה רחבה של המצב ולהסיק כי מתחת לפני השטח, אף דמות אינה טובה או רעה אלא אנושית. מדוע הגננת ברחה מלוקאס כאשר בא לדבר עמה? האם גם היא חוותה התעללות מינית בילדותה? האם במקום לפנות למשטרה בחשאיות, היא פנתה אל כל עולמו של לוקאס בכדי להגן על האנשים בחייו או שמא כניסיון נקמה על חוויית עבר? שאלות אלו עולות לאורך הסרט לגבי כלל הדמויות, אפילו כלפי לוקאס אשר נכשל להגן על שמו הטוב ובכך אפשר אישוש של החשדות.

[*]

בתוך משחק השוטרים והגנבים אשר נוצר כתוצאה מתכונה זו של הסרט, לרגעים אפילו אנו מאבדים את הביטחון לגבי חפותו של לוקאס אף על פי שאנו יודעים כי הוא מעולם לא נגע בילדה. וינטברג משיג תוצאה דומה לזו בסרטו של ג'ון פטריק שנלי משנת 2008, "ספק", בו העמיד את הצופה בתור שופט אשר כל הזמן במוחו עולה הספק לגבי האשמות. וינטרברג משתמש במערכות היחסים והכאוס הרגשי, בכדי להוביל לתחושה זו. דוגמה מוצלחת היא כאשר בת זוגתו של לוקאס, אשר היותה מהגרת מסמלת את הניתוק שלה מן התכונות המושרשות בתושבי הכפר, מתעורר ניצוץ של ספק לאחר שהיא עדה לרגע בו קארלה בתמימות ילדותית חוששת לתת חיבוק ללוקאס.

אבל במרכזו של הסרט בוחן וינטרברג את טבע הקיבוציות האנושי והצורך של בני האדם להגן על ילדיהם. קארלה, הביעה חרטה מספר פעמים ואף התוודתה על השקר בפני אמה, אך זו התעלמה. אולי היא בחרה להתעלם מכוון שחששה כי קארלה מרגישה רע וכאחראית לנעשה, כפי שנוטים לעשות קורבונות לניצול מיני. תושבי העיירה במהרה החלו בציד אכזרי, לפעמים פיזי, אחר לוקאס. באופן מעניין, זה נראה כי מה שמניע אותם, אפילו יותר מהרצון להגן על ילדיהם, הוא הרצון לשמור על הסדר החברתי. ללוקאס לא ניתנת הזדמנות ממשית לשפוך אור על האירוע והוא מקוטלג כזר שיש להרחיקו דרך התעללות נפשית ופיזית ע"פ המסורת השמרנית האירופאית. התאגדות תושבי הכפר כנד לוקאס באמונה נאיבית למדי כי אם יורחק "העבריין", יוחזר הסדר ועמו הימים המאושרים מעלה את השאלה האם דרך הענשתו של לוקאס ניסו חלק מן ההורים לכפר על עוולה שהם עשו בעצמם? כפי שעשה מיכאל האנקה ב"סרט לבן", ע"פ השארתם של רמזים דקים, וינטרברג מאפשר לנו לגלות עולם אפל המסתתר בתוך העיירה.

[*]

כל אלו מחברים ביקורת חריפה כלפי החברה, אשר מובעת דרך הדימוי של הציד. העיירה הקטנה מושרשת סביב תרבות ציד, בה פעם זה היה צורך הישרדותי הכרחי והיום נותרה סמל לגבריות ולפראיות שבתושבים, ולמעשה בנו כחברה כוחנית ואף צבועה. בתחילת הסרט לוקאס צד צבי ולאחר מכן חוגג את הניצחון עם חבריו. האנלוגיה מתחברת כאשר החברה, ובה נמנים חבריו הקרובים של לוקאס, "צדה" אותו במסע המכשפות אליו נקלע. כמו הצבי, לאורך העלילה ללוקאס אין מושג לגבי המתרחש, בעוד התושבים מסרבים לדבר עמו ולתת הזדמנות להציג את חפותו, הוא הופך לחרד ומתבודד בדיוק כמו החיה.

וינטרברג, שותפו של לארס פון טרייר בתנועת "דוגמה 95" האוונגרדית, נשאר נאמן לחוקים הקשוחים אשר הציבו הצמד. כל עולם הסרט מורכב מהחומר המצולם בלבד ולא נוסף דבר בעריכה. אכן דבר מעורר הערכה, אך ההישג הטכני מתגמד לעומת ההצלחה של היוצר הדני לערער בתוכינו לגבי התכונות הערכים הבסיסיים ביותר בחברה המערבית, והאירופאית בפרט, במסע מלא שנאה, חמלה, פחד ואפילו אהבה אליו אנו נשלחים.