Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: בן סטילר נותן במונטאז'

וולטר מיטי הוא קלאסיקה אמריקאית. הסיפור הקצר בשם "החיים הסודיים של וולטר מיטי" מ- 1939 הציג את וולטר מיטי כאדם בעל דמיון מפותח שמדלג בין המציאות לדמיון באופן כמעט בלתי נשלט. בשיא עוצמתה של הדמות, התקבל "וולטר מיטי" למילון כמונח המתאר "אדם נורמלי שמפנטז על ניצחונות אישיים". דני קיי גילם גרסה מבדרת המשתעשעת על הרעיון ב- 1947, וכעת בן סטילר, כשחקן ובמאי, מנסה לקחת את הרעיון למקום של השראה וקתרזיס.

[*]

ב"החיים הסודיים של וולטר מיטי", וולטר הוא טיפוס מעט מלנכולי שטוען שלא עשה שום-דבר בעל-ערך בחייו מפני שתמיד עבד מאז היותו נער (אלוהים ישמור, "איזה לוזר"). כפיצוי, הוא מתנתק מדי פעם למחוזות הדמיון. וולטר עובד כאחראי על ארכיון הצילומים במגזין "לייף" ומאוהב בסתר בקולגה שלו, שריל (קריסטן וויג).

בדומה לתהליך שקרה במציאות, המגזין "לייף" עומד להיסגר ככתב-עת מודפס ולהפוך לגרסת אונליין שתוביל לפיטורי מרבית העובדים. האחראי על המעבר, יאפי צעיר ומתנשא (אדם סקוט), מעוניין כי בשער האחרון יופיע צילום ששלח הצלם המוערץ שון אוניל (שון פן). הבעיה? וולטר לא מוצא את הנגטיב של התמונה בסרט הצילום ששון שלח ממסעו. על-מנת לא לאבד את עבודתו, וולטר מחליט לנסות לאתר את שון ולמצוא את הנגטיב. מפני ששון הוא הרפתקן אקזוטי שלא מאמין במכשירים אלקטרוניים, על וולטר לצאת למסע.

כאן טמון ההבדל העיקרי בין גרסתו הקלאסית של דני קיי לבין זו החדשה של סטילר. וולטר של קיי נהנה מהבלחות הדמיון שלו, ועם זאת לומד כי גם החיים יכולים להיות מרתקים לא פחות. אצל סטילר, לא רק שהמציאות היא מלנכולית, אלא גם הדמיון הוא מגבלה שיש להיפטר ממנה, עכבה המונעת ממנו לחיות. הרעיון שהסרט מציג הוא אנטי-אסקפיזם, לא לדמיון - כן למציאות ולחיות את הרגע!

אם המציאות עדיפה, למה היא כל הזמן מלנכולית?!

[*]

כאן מתחילות הבעיות של הסרט. סטילר מעצב בקפדנות את הסרט בסגנון עצמאי-אומנותי, ברמה השואפת לזו של במאים כמו ספייק ג'ונס או ווס אנדרסון. הסרט מעוצב בצורה כה פדנטית, שתהיתי מדי פעם אם הדמויות הראשיות הן חלק מאיזו קונספירציה של תכולי-עיניים, שלא נראתה כמותה מאז "הטיסה" עם ג'ודי פוסטר. הדגש הגדול על עיצוב לא-ריאליסטי אולי עוזר למעברים חלקים בין רגעי המציאות והדמיון, אך במרבית הסרט הייתי בתחושה מטרידה של אי-ודאות מה מציאותי ומה לא, ושאולי כל רגע אגלה שכל מה שראיתי היה רק חלום. עם הצבעים הבוהקים, זוויות המצלמה, המשחק המינורי ופס-הקול שכמעט אינו פוסק, ישנה תחושה של אטימות עצובה וחולמנית ללא הפסק, גם לאחר שוולטר פורץ את מחסומיו. האטימות הזו עוד מועצמת ברגעי מונטאז' לא מעטים של הליכות בניסיון להדגיש שזוהי פיסת המציאות שאותה אנו אמורים לחוות. זוכרים? אנחנו צריכים לחיות את הרגע. אבל איך אפשר לחוות משהו מבעד לאטימות? לפחות מדי פעם, מבליח הומור.

[*]

הסרט "וולטר מיטי" מתפרסם כדרמה-קומית. ישנם כשני רגעים שבהם הקהל צחק. בגדול, אני מחבב את הסגנון הקומי של סטילר, הפרודיה של האיש הקטן הזועם על העולם. אבל אם יש משהו ש"רעם טרופי" הוכיח, זה שבקומדיה חייבים פשטות. אי אפשר ליצור רגע אחד שגם אמור להיות עוצמתי ומורכב וגם מצחיק. אי אפשר להיות החתיך האתלט והחנון השנון גם יחד. זו כנראה בדיוק הבעיה של סטילר, הרצון להוכיח שהוא יכול להיות בו-זמנית גם במאי של קולנוע מרשים ועוצמתי, וגם במאי של פרודיה ילדותית.

כך, בדומה ל"רעם טרופי", החלק הקומי של "וולטר מיטי" הוא למעשה רגעי פסק-זמן וזליגה לבדיחות שרובן אינן מצליחות. נדמה שמצד אחד סטילר אינו מאמין מספיק בהומור כדי לתת לו מקום מרכזי בסרט, ומצד אחר, מאוד מסתמך עליו כתבלין היחיד שמסוגל להרים את הסרט מהישנוניות שלו. אבל סטילר לא בא להצחיק אתכם, הוא בא לתת לכם השראה. לא מאמינים? חכו, הנה מגיע עוד מונטאז' של טיפוס הרים, בו תתבקשו לחיות את הרגע.

תחיו את הרגע

דיוויד מיטשל אמר שאין שום הגיון באמירה שצריך לחיות את הרגע, מפני שאם מגיעים לתודעה שחיים את הרגע, זה אומר שאנחנו מחוץ לרגע ומביטים על עצמנו חווים את הרגע, במקום לחוות אותו. כאן הבעיה הפרדוקסלית של הסרט. מבולבלים?

[*]

אני אסביר - קטעי המונטאז' הלא מעטים שמלווים במוסיקה דמויית-גוספל אמורים לתת השראה וקתרזיס, אבל אלו ברובם צילומים רחוקים או מהאוויר של וולטר חוצה את השממה, מטפס על הרים, גולש בעמקים, או פשוט עובר מצד אחד של הפריים לצד אחר במהירות גבוהה יותר מזחילה.

באחד מהמונטאז'ים כבר יכולתי לדמיין את הבמאי כמו צועק לקהל: "תראו שם רחוק את הדמות הקטנה בשלג! יש שם מישהו שחווה את הרגע!" יפה מאוד. ומה עם חוויית הרגע שלנו? אנו חווים אותו מבעד להליקופטר. למה? כי לחוות טיפוס הרים זה לא רגע של השראה, זה רגע שהגוף עייף מהמאמץ ולובשים בגדים לא נוחים ובחלקים שונים בגוף קר ויבש ובחלקים אחרים חם ומזיע ודי מגרד ואתם שואלים את עצמכם 'מתי זה נגמר?' ו'למה שום דבר לא משתנה בנוף?'.

עוד לא קיבלתם השראה?

אבל "רק רגע," תשאלו את עצמכם. "מה הסרט מנסה לומר בחיפוש אחר צילום למגזין "לייף"? אם אנחנו צריכים לחיות את החיים ולחוות את הרגע בעצמנו, למה שנקנה איזה מגזין שמתאר רגעים שאחרים חוו בזמן שאנחנו יכולים לחוות אותם לבד?" כי זה אמור לתת לכם השראה, אנשים! השראה וקתרזיס! כן כן, צפו לעוד מונטאז'.

[*]

כנראה שגם יוצרי הסרט הבינו שהניסיון ליצור רגעי השראה בסטייל "לחוות את הרגע" לא כל כך עובד, כי גם ישנן סצנות שפשוט מטיפות את המסרים האלו באופן ישיר: פתאום מופיעה אמירה של מה אנחנו צריכים ללמוד, או דמויות שאומרות לוולטר משהו כמו "היי, תראה מה קרה לך. היית טיפוס כזה פעם, ועכשיו אתה טיפוס אחר. וואו!"

[*]

בן סטילר במאי עם כשרון, אין ספק, אבל משהו שם עדיין לא עובד. כמו וולטר מיטי, אם הוא לא ימצא מיזוג בר-קיימא בין פרודיה מצחיקה לרגשות עמוקים, הוא חייב להחליט באיזה כיוון ללכת. לפי תגובות הקהל באולם, לא כדאי לו להתכחש לכשרון הקומי שלו, כי עם כל הרצון הטוב (או אולי האגו של היוצרים), החלק הרציני של "החיים הסודיים של וולטר מיטי" הופך מהר למאולץ, מאלץ ולא ברור.

בסיום הסרט בסוף הסרט עדיין לא ברור מה נפלא במציאות שהסרט מציג? זה שהכל נמצא רגע אחד לפני דיכאון קליני? זה שזו מציאות בה עוברים מאזכור מותג אחד לפרסומת סמויה אחרת? וכשתגלו מה מתגלה בצילום המסתורי, תשאלו "האם הסרט באמת עומד בהבניית השיא שהציב לעצמו והאם הוא באמת אומר מה ששון טען שצילם, או שמא זו רק התנשאות על וולטר והקהל?"

אבל מה זה משנה? אל תחשבו! בן סטילר בא לתת לכם השראה! יאללה במונטאז'!