לרגל יציאת הסרט: ראיון עם במאי גנבת הספרים

"גנבת הספרים" הוא סרט שואה לא קונוונציונלי. למעשה, הוא יותר סיפור על התבגרות לצד זוועות העולם מאשר הצגה אלימה ומורבידית של השואה. לפרקים, הוא אפילו צבעוני, כיפי וצעיר. הסיבה? הבמאי בריאן פרסיבל, שעיבד את הספר באותו השם של מרקוס זוסאק, התכוון לקהל יעד מסוים- בני עשרה.

הסרט מספר את סיפורה של ליזל, נערה גרמנייה בת 14 בימי מלחמת העולם השנייה, אשר עיניה נפתחות למציאות שסביבה כאשר הוריה המאמצים מתגייסים להסתיר יהודי צעיר במרתף ביתם. בין הנערה ליהודי מתפתח קשר מיוחד, הכרוך סביב אהבתה החדשה של ליזל לקריאה, במקביל לאירוע שריפת ספרים בעיירתה.

[*]

פריסבל מספר על עשיית הסרט:

"בתהליך הליהוק פגשתי הרבה צעירים שלא הבינו, או אפילו לא ידעו דבר על מה שהתרחש שם... חלק מהרעיון מאחורי הסרט הוא לשלוח טינאייג'רים שנהנו מהצפייה לפתוח ספר או לחפש בגוגל. דווקא בימינו זה פשוט יותר, צעירים שמסוקרנים ממשהו מחפשים בסמארטפון תוך שתי דקות והם מעדיפים שיציעו להם לחקור משהו מאשר שיספרו להם אותו כמו שיעור היסטוריה".

גם הכוכבת, השחקנית סופי נליס בת ה 13, מסכימה עם ההבחנה הזאת:

"כשעבדתי על הסרט אנשים סביבי לא הכירו את הנושא ושאלו אותי שאלות ואני שלחתי אותם לראות כל מיני סרטים. בהקרנה הראשונה של הסרט באתי עם כמה חברים ששאלו אותי: 'למה הם כל כך רעים ליהודי?'"

[*]

נליס, שגדלה בקנדה וזכתה להכרה בתפקידה בסרט "מונסיאר לאזאר" ממשיכה לספר על ההכנות לתפקיד:

"בכיתה ו' למדתי על השואה ואני חושבת שעוד ידברו איתנו על זה בתיכון. ראיתי הרבה סרטים: את 'שינדלר', 'נער קריאה' 'הפסנתרן'. מאוד חששתי לקראת הצילומים, לעבוד עם שחקנים כמו ג'פרי ראש ואמילי ווטסון. אבל תוך כמה ימים הם הפכו להיות אבא ואמא שלי על הסט. ג'פרי הוא שחקן מדהים, הוא יכול להיות למטה, לעשות משהו ואז לעלות לסט, לבצע את הסצנה ולחזור למטה למה שהוא עשה מקודם. היה לי כיף לעבוד עם בריאן כי הוא אף פעם לא אמר לי ממש מה לעשות אלא תיקן דברים שכבר עשיתי מתוך איך שהרגשתי שזה אמור להיות והוא נתן המון חיזוקים חיוביים".

[*]

אל נליס הגיעו הבמאי והמפיקה קארן רוזנפלט דרך הסופר שכתב את "גנבת הספרים", שהיה רב-מכר גם בישראל:

"זוסאק עשה את הדבר הנכון ביותר במצב הזה, שזה להתרחק מההפקה" אמרה רוזנפלט ופרסיבל מוסיף: "עבדנו ביחד על מה יכנס לסרט ומה לא והוא בעצם תרם את הספר כמעין מדריך. כשהוא ראה את 'מונסיאר לאזאר' הוא התקשר והציע את סופי. אני מקווה שמי שיראה את הסרט ירצה, כמוני, למהר ולקנות את הספר".

[*]

אבל ספר רב-מכר על נערה צעירה בזמן מלחמת העולם השנייה, המסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות, הופך להיות אתגר לא קטן להפקה, בעולם של תכנים שונים לחלוטין עבור הנוער.

המפיקה מתייחסת לכך: "קשה לשווק סרטים על הנושא הזה והולך ונהיה קשה יותר ויותר. לקח לנו שמונה שנים להרים את הפרויקט הזה".

כשפרסיבל נשאר על הרתיעה ההתחלתית שיש לאנשים מהנושא הוא מספר: "להביא אנשים לאולם זה תמיד אתגר טריקי. אני מקווה שאנשים ישמעו עליו מאחרים שראו והתרגשו ויחליטו להגיע. המון סרטים נעשו על השואה וכנראה ראיתי את כולם אבל בעצם לא רציתי לעשות סרט על השואה אלא על איך מילים יכולות לשנות חיים של מישהו. אם יש כזה ז'אנר, 'סרטי שואה' אז בדרך כלל האנשים שרואים אותו כבר יודעים מה קרה שם. הרעיון לסרט הזה שאנשים יראו אותו בגלל שזה סיפור על ילדה צעירה שגדלה ורואה את העולם בצורה אחרת ודרך זה יגלו מה קרה שם".

[*]

אחד הדברים הבולטים, המסקרנים ומעוררי חוסר הנוחות בסרט, הוא ההזדהות עם חייי היום-יום של גרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה. ליזל, הגיבורה, מסתובבת בעיירה המכוסה בדגלי צלב קרס, עוטה את הסמל על מעילה ושרה עם כולם את ההמנון במועל יד. שאלתי את פרסיבל על הבחירה הלא פשוטה הזו:

"תמיד חשבתי שבאופן כללי סרטים אמריקאים נוטים להיות מאוד סטריאוטיפים לגבי גרמנים במלחמת העולם השנייה ונאצים. לדעתי זה דבר מסוכן לעשות. הסכנה האמיתית היא שאומה שלמה הושחתה להאמין שמשהו שגוי הוא נכון. קל להגיד 'כולם היו רעים' אבל היו שם אנשים רגילים. למשל, כשהייתי אתמול ב'יד ושם' ראיתי את כל אלפי העצים שנשתלו לזכר אלו שעזרו שליהודים במלחמה. בגלל שהסרט הוא קודם כל על אנשים, זה לא שחור ולבן. אפשר לראות את הניגוד בדמות של רודי: הילד הכי חמוד ומתוק בעולם, לבוש בבגדי נאצי, מכוסה בסמלים של קנאה למרות שהוא מעולם לא רצה ולא מבין את זה".

הוא המשיך: "גם ליזל לא שונה וכמו שאר הילדים היא שרה בתמימות את ההמנון הנאצי 'אובר אלס', שהוא כל כך מלא שנאה ואנטישמיות שהיינו צרכיים לבקש אישור מיוחד לשיר אותו בפומבי. המילים לשני הבתים הראשונים אסורות על פי חוק בגרמניה, כמו השימוש בצלב קרס והממשלה הגרמנית הסכימה לספק לנו את האישור רק כי זה לשימוש חינוכי. הדמויות בסרט לא מבינות את הסכנה אבל מייד אחר כך אנחנו רואים את 'ליל הבדולח' והאמת עולה על פני השטח".

[*]

חשבת על הדרך בה הסרט והבחירה לחוות את האירועים דרך משפחה של גרמנים יתקבלו בישראל היום?

"אני חושב שברור מהסרט שהאמירה היא שזה שגוי ושאסור שזה יתרחש שוב בשום משטר. הסכנה קיימת במשטרים רבים עד היום ברחבי העולם, אולי לא בדרגה שהגיעה בגרמנית הנאצית, אבל יש משטרים שמאלצים את האנשים להאמין בדברים חסרי הגינות והם לומדים שלא לדבר על זה. העיירה הקטנה הזאת בגרמניה יכולה להיות בכל מקום אחר אבל רק בהבנה של איך זה קרה אפשר לדאוג שזה לא יקרה שוב".

מה שפותח את עיניה של ליזל של הוא מקס היהודי שנותן לה ספר עם כיתוב בעברית, האם עשית מחקר בקשר שבין יהדות לכתיבה וקריאה?

"האמת היא שלא. חברי היהודים באנגליה תמיד גרמו לי להרגיש, מנסיוני האישי, שיש להם את התכונה הפתוחה יותר למילים ורעיונות. אבל לא הייתי מודע לחיבור היהודי בין חיים ומילים עד שנתקלתי בתסריט. הסצנה בה מקס מספר לליזל על היחס בין הדת למילה היא כנראה האהובה עלי בסרט. ליזל מאוד נאיבית בתחילת הסרט, אין לה חינוך והיא לא יודעת אפילו לקרוא, כך שהמתנה של מקס בעיני היא המתנה הכי חשובה שאפשר לתת למישהו – היכולת לראות את העולם מנקודת מבט אחרת".

בישראל יש מסורת של נערים קצת יותר גדולים מליזל שיוצאים עם בתי הספר למסע למחנות ההשמדה בפולין ועל הדרך רואים את כל 'סרטי השואה' שיש. האם אתה רואה את הסרט הזה נכנס לרשימה?

"כאמור לא התכוונתי שזה יהיה סרט שואה. התכוננתי לכך שהקהל לא ידע יותר מדי בנושא. אבל ילדים יהודיים בגיל הזה כבר יודעים הרבה על השואה כך זה יכול לספק עוד פרספקטיבה: לדבר על איך חברה משתנה. אני חושב שעבור נער בגיל של ליזל שרואה את הסרט אחרי ביקור באושוויץ זה אתגר. הייתי באושוויץ ולמרות שידעתי היטב מה קרה שם, עד שהגעתי לשם לא הבנתי את מימדי הזוועה. במצב הזה אני חושב שהסרט יוכל להציג נקודת מבט חדשה ושונה לנוער הישראלי ואם זה יקרה אני אהיה מאוד גאה".