Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לצוד אוצרות

לאחרונה עלו סרטונים שתיעדו את הכיף בעשיית הסרט "ציידי האוצרות". אף-פעם לא הבנתי למה הוליווד חושבת שמעניין את הקהל שיוצרי סרט נהנו על הסט. אך אחרי שצפיתי בסרט – אני בהחלט מאמין שהשחקנים נהנו על הסט. אני מאמין, כי כל פעם שדמות מתה בסרט, השחקן לא נראה מת – הוא פשוט נראה מבואס. ואני באמת מאמין שג'ורג' קלוני עשה כיף על הסט... כי הוא שכח לביים אותו.

"ציידי האוצרות" מבוסס על ספר היסטורי שכתב מישהו שבטח כבר הוציא חוזה על קלוני. הסיפור פשוט –הנאצים גנבו יצירות אמנות מאזרחי אירופה. כשהם מתחילים להפסיד במלחמה, יש חשש שהם ישמידו את כל היצירות, אז האמריקאים מקימים יחידה של מומחי-אמנות להצלת היצירות. היחידה נקראת "ציידי האוצרות" ("ממזרים חסרי-כבוד" מישהו?).

[*]

היחידה כוללת את: ג'ורג' קלוני בתפקיד "יוסף המספר", בוב בלאבן בתפקיד "הסטראוטיפ של היהודי החנון"; ג'ון גודמן וכל מי שנמצא איתו בסצנה, בתפקיד "השמן והרזה"; ביל מאריי בתפקיד הבלתי-נשכח של "האיש שהתעורר הרגע וכבר חוזר לישון"; ז'אן דוז'רדן בתפקיד "הצרפתי שמודה כל הזמן על השתתפותו בסרט, אה, במשימה"; איזה שחקן בריטי בתפקיד "קצין בריטי שעשה פעם משהו רע, אבל לא מספרים לנו מה ולאף-אחד לא אכפת"; וכמובן – מאט דיימון שמככב בתפקיד "מאט דיימון מגלם את מאט דיימון".

אה, וגם יש את קייט בלאנשט בתפקיד מרגלת צרפתיה מתוסכלת, כי היא צריכה לשחק מול מאט דיימון כשהמשחק שלו נע בטווח בין "מאט דיימון מסתכל" ו-"מאט דיימון אומר שורות שהוא לא מבין". ועכשיו בשיא הרצינות, מדובר באוסף של דמויות לא חד-ממדיות, אלא חסרות-מימד, שלא מובן מה הייחוד של כל אחת, ולמה הן צריכות להיות בסרט.

[*]

תקציר העלילה שמספר על משימת חיפוש והצלה של יצירות אמנות... הוא שקר - מפני שלסרט אין עלילה. למעשה, הסרט מורכב ממערכונים. כשכל אחת מהדמויות מאוהבת ביצירה אחרת, הצלה של כל אחת מהיצירות או אפילו אוסף שלם, לא נותנת תחושת ניצחון. אין שום דבר שמגדיר את הניצחון באופן רגשי. אין שום יריב-על שצריך לנצח, אלא קצינים נאצים באים והולכים. פשוט אוסף של סצנות.

כנראה הבינו את זה בזמן העריכה, וחשבו שאם ידביקו פסקול שלא נגמר, בסגנון "אינדיאנה ג'ונס לעניים" – שהוא למעשה מצבי רוח שונים של אותה מנגינה – הוא יסביר לנו שאנחנו עדיין צופים באותו הסרט... למרבה הצער, הוא לא מסביר למה אנחנו צופים באותו הסרט.

[*]

איזה בלגן

כל הסרט הוא העתקה מוזרה מסרטים אחרים. קלוני כנראה שכנע לתת לו לעשות את הסרט כך: "סרט על קבוצת חיילים שמחפשים אוצר במלחמת-העולם? זה 'שלושה מלכים' פוגש את 'אושן 120'. אז נביא את דיימון. הוא שיחק גם את טוראי ריאן. זוכרים את הסצנה שהם עולים על החוף? זוכרים את הסצנה בסוף כשרואים את מאט דיימון זקן? באיזה סרט על גרמניה הנאצית השתתפתי? 'הגרמני הטוב'! קייט בלאנשט הייתה שם! תביאו אותה! היא היתה ב'אינדיאנה ג'ונס' שגם נלחם בנאצים וסובייטים! אז נשים קטעים של נאצים מביטים עם מוסיקה מאיימת. בראד פיט גם שיחק איתי ב'אושן', והוא היה ב'ממזרים חסרי כבוד'! איזה סרט טוב, והסיפור די דומה! אז נוסיף מונולוגים ארוכים. וזוכרים את הסצנה כשהקצין הנאצי יושב ליד השולחן ומדבר עם הצרפתי בצורה נחמדה, אבל היא נורא מותחת?!..."

דמויות המשנה הנפלאות

אתם מכירים את המצב בו אתם פוגשים מישהו חדש, ושואלים לשלומו, ואז הוא מתחיל לחפור על הצרות שלו ואתם חושבים, "מר פלוני, אני לא מכיר אותך. זה לא ממש אכפת לי"? זה מה שקורה עם כמעט כל דמות חדשה בסרט, שפתאום מתחילה לספר סיפורים על החיים שלה. למה זה אמור לעניין אותנו? הרי פגשנו אותה הרגע - השיחות לא אומרות כלום והן תמיד מסתיימות בשורה לא קשורה, כמו "היי, אתה אוהב לטוס?" ואז יש סצנה שהם סתם טסים! או שדוז'רדן פתאום רוצה לעצור נסיעה מבצעית כדי להביט בסוס! למה זה קורה?! הם לא אמורים למצוא את היצירות לפני שהנאצים יהרסו אותן?!

הם עדיין מדברים!

מילא שהשיחות מובילות לאירועים לא קשורים, אבל גם במהלך הסצנות, הם לא מפסיקים לתאר מה קרה ומה קורה. מישהו חושב שבדיחה יכולה להצחיק כשמסבירים אותה? אותו דבר עם סיפור.

קלוני כ"יוסף המספר" לא מפסיק לנאום על כלום – הוא נואם ללוחמים, הוא מטיף לנאצים, הוא מקריין את הסרט בנאומים, הוא אפילו נואם לחיילים שלו דרך הרדיו, כשהם נמצאים בחדר לידו. קלוני, כל-כך קשה ללכת חמישה צעדים?

בסוף הסרט, קלוני עומד בחדר הקרנה חשוך ליד מסך ומדבר עם שני מפקדיו. אחד מהם שואל ברצינות, "אתה חושב שלאנשים עוד כמה עשרות שנים יהיה אכפת ממה שעשית?" וקלוני עונה, "...כן." אני לא אתפלא אם זה שחזור של שיחה בה ראשי האולפנים אמרו לו, "ג'ורג', אתה חושב שהסרט יעניין מישהו?" והוא ענה, "כן... ואם אני אומר את זה, כולם יחשבו ככה."

סיכום

"ציידי האוצרות" היה אמור להיות עוגה. אבל כשלא הלכו לפי המתכון, יצא משהו שמזווית מסוימת יכול להיראות כמו סוג של חביתה מקורמלת עם טמפורה. הסרט היה אמור לשכנע על חשיבותה של האמנות כביטוי האנושי – זה לא אני, קלוני אומר את זה בסרט. במקום שנסיים את הסרט משוכנעים שהאמנות חשובה, הוא צילם סרט על אנשים שחושבים שאמנות חשובה. יש המון זמן מסך של השחקנים מתפעלים מהיצירות ולא רואים את היצירות עצמן. אבל העיקר שהם נהנו, לא?