Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פרנק

אי אפשר שלא להתאהב במייקל פסבנדר. נדמה שהוא אף פעם אינו עוטה הבעה על פניו ובו זמנית משתקפים ממנו כל הרגשות הקיימים בעולם. סרטיו האחרונים: "X-מן: העתיד שהיה", "היועץ", "פרומתאוס", אולי לא יצירות מופת, אבל אנחנו לומדים להכיר בו צד נוסף בכל פעם, הוא דומה ובכל זאת שונה בכל תפקיד שהוא לוקח. בסרט "פרנק" השריון של פסבנדר נסדק, אולי בזכות המסכה שהוא עוטה על פניו לכל אורך הסרט, ואנחנו זוכים להצצה אמתית וכנה על מי הוא אותו גבר מסתורי ומאופק, והוא שובה את ליבנו לתמיד.

הסרט נפתח כשהמוזיקאי המתחיל ג'ו מוצא את עצמו תחת חסותה של להקה מופרכת ואוונגרדית, המונהגת על ידי סולן כריזמטי בשם פרנק (פסבנדר). מה שמיוחד בפרנק היא העובדה שהוא חובש בכל עת מסכה מאוד גדולה על ראשו, מסיבות מסתוריות שמתבהרות בסוף הסרט. ג'ו לומד את הלהקה ומנהגיה המשונים ואף מחליט לקחת על עצמו את המשימה ולהכיר לעולם את הפלא שנגלה אליו, אלא שלעולם וללהקה יש תוכניות קצת אחרות.

אחד הדברים שאהבתי בסרט הוא הסנכרון המושלם של הצופה עם הגיבור שלו. אנחנו נכנסים לסרט בחשש, כמו הגיבור, לא בטוחים מה אנחנו אמורים להרגיש, לאט לאט אנחנו נפתחים אל הסרט, כמו שג'ו נפתח ללהקה (שאף אחד לא יודע לבטא את שמה). אנחנו מתחילים לסמוך על הדמויות ונסחפים באווירה המשעשעת של תהליך היצירה עליו פרנק מנצח. אבל כמו הגיבור, גם אנחנו מבינים שהדברים הם לא בדיוק כמו שהם נראים, ושמאחורי הצחוק יש גם כאב ותהליך התפכחות.

פסבנדר נולד בגרמניה אך יש לו גם שורשים איריים חזקים כמו של במאי הסרט לני אברמסון. האיריות של הסרט באה לידי ביטוי בציוריות של הלוקיישנים, דרך המוזיקה המוזרה שמושפעת מהטבע הסובב את הלהקה, והאווירה האסקפיסטית שבתסריט ובבימוי, כל אלה יוצרים תחושה שמדובר כמעט באגדה.

[*]

הצופה לומד מסר דרך הגיבור שלו, אולי באופן מובהק מדי. לא פעם הסרט מאכיל בכפית במסריו, הדמויות לעיתים קומיות ושטחיות מדי, כך שאפילו מגי ג'ילנהול לא צולחת לגמרי את דמות הרוקיסטית המורבידית שהיא משחקת. ולמרות הסדקים הקלים, פרנק הוא סרט מקסים, מוזיקלי, צבעוני, משעשע ובעיקר עם פסקול אדיר, שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה.

הסרט פרנק יוצג בסינמטק ת"א במהלך השבוע בתאריכים 23,25,26 בספטמבר