מה לא לראות בפסטיבל חיפה?

פסטיבל הקולנוע בחיפה מציע אפשרויות רבות ומגוונות לצפייה, אך לצד לא מעט סרטים טובים יש גם סרטים שמומלץ להתרחק מהם. אז מהם הסרטים שאתם יכולים להוריד מרשימת הצפייה שלכם בחיפה?

גם השנה יקיים פסטיבל חיפה את מסגרת "טירוף בחצות" ומתוך ארבעת הסרטים שיוקרנו צפיתי בשניים: "הללויה" הבלגי של פבריס דו ולץ ו"משהו עוקב אחרי" של האמריקאי דיוויד רוברט מיטשל. כחובב סרטי אימה וז'אנר אני חייב לציין את אכזבתי משניהם. מה שמשותף בשני הסרטים הוא שהדמויות הראשיות הן נשים ושני הסרטים הוקרנו בפסטיבל קאן האחרון ואף זכו ליחס חיובי מהביקורות. באופן אישי אני מעדיף כי סרטי האימה שלי יהיו מודעים לעצמם ושלא יקחו את עצמם ברצינות יתר. נראה שהרצון של הבמאים היה קודם כל ליצור יצירות אמנותיות מעיקות ולהשתמש בז'אנר האימה לצרכים אמנותיים בלבד, וזהו גם החיסרון של שני הסרטים המדוברים.

1. "הללויה" בכיכובה של לולה דואנייס ("לחזור"), מתאר את האובססיה של גלוריה, אם חד הורית לילדה קטנה המתפרנסת מרחיצת גופות בבית חולים. אחרי דייט אחד היא מתאהבת במישל, נוכל מקצועי המצליח לפתות נשים ולהוציא מהן כספים. הקשר עם הגבר המסתורי הופך לאובססיבי ומדמם. כיף לראות את השחקנית הספרדיה המקסימה מגלמת דמות מאוד לא שגרתית ולא אופיינית למה שהיא עשתה עד כה, אבל הסרט פשוט מיושן ועייף למדי. בין סצנה משעממת אחת לשנייה מדי פעם ישנה סצנה שתעורר את הקהל מהתרדמת בה הוא שרוי. במשפט אחד: זאת גרסה אומנותית ל"חיזור גורלי" וזה אכן מרגיש כאילו הסרט הוצא מהנפטלין משנות ה-80.

[*]

2. "משהו עוקב אחרי" של האמריקאי דיוויד רוברט מיטשל מתאר, כמו סרטי אימה אמריקאים רבים, את המחיר האיום כאשר גיבורת הסרט מחליטה לאבד את בתוליה לגברבר מזדמן. במקום רוצח סדרתי שירדוף אחריה ואחרי חבריה ויחסלם אחד אחרי השני, יש כאן שלל הזיות, רוחות, שדים ותופעות לא ברורות. מה שמחריב את הסרט הוא שהוא מבויים כמו סרט אומנותי אירופאי אבל במובן הרע של המילה. "משהו עוקב אחרי" עמוס חשיבות עצמית עד כדי גיחוך וללא הפסקול המעצבן שמטרתו היחידה היא להכניס סוג של חרדה ואימה, כנראה זה גם היה סרט מאוד מצחיק, בלי להתכוון לכך.