Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הרומנטיקן האחרון

דני מנקין, במאי הסרט "האם זה אתה?" בכיכובו של אלון אבוטבול, מספר בראיון מיוחד לאתר סרט על הבחירה לצלם סרט ישראלי בארצות הברית, אהבתו לסרטי מסע, העבודה על התסריט עם אשכול נבו והפרויקט המיוחד שהוא מתכנן ליצור על מכבי תל אביב בכדורסל.

סרטי מסע הם חיה נדירה בקולנוע הישראלי. גם קומדיות רומנטיות שמציבות במרכזן סיפור אהבה הן לא מוצר שכיח. "האם זה אתה?" סרטו החדש של דני מנקין משלב בין השניים ובנימה מלנכולית אך לא נעדרת הומור שואל שאלות על המימוש העצמי והחרטות של כל אחת מהדמויות בו במסגרת עלילה המציגה את מסעו של רוני, מקרין קולנוע (אלון אבוטבול) שפוטר מעבודתו ונוסע לארצות הברית לחפש את אהבת נעוריו. בדרך הוא פוגש את מיילה (נרונה קפלן דה מסדו), סטודנטית לקולנוע שמכינה סרט תיעודי על חרטות והופכת לשותפה למסע של רוני. התסריט לסרט נכתב על ידי מנקין במשותף עם הסופר המצליח אשכול נבו ("משאלה אחת ימינה", "נוילנד") לו זה תסריטו הראשון.

איך הייתה העבודה עם אשכול?

"אני מאוד אוהב את אשכול נבו ואת הכתיבה שלו ומהבחינה הזו היה לי מאוד קל. ברגע שקראתי את הספרים שלו, דמיינתי אותם כסרטים והבנתי שאני רוצה את המילים שלו בסרטים שלי. החיבור בינינו היה טוטאלי - אנחנו אוהבים את אותם סרטים וספרים. נורא נהנינו לצאת למסע הזה יחד ואהבנו לדמיין את עצמנו בתוך המסע הזה. החלום שלי הוא לעבד ספר של אשכול למסך הגדול".

הסרט, שרווי בנוף האמריקאי האינסופי ובגלריית דמויות משנה אקסצנטריות ואבודות, מזכיר בסגנונו ובתכניו סרטי מסע מהקולנוע האמריקאי העצמאי כמו "דרכים צדדיות" ו"זה בוודאי המקום". "אני מושפע מסרטי המסע האלה. אני מושפע יותר מהקולנוע האמריקאי העצמאי מזה האירופאי", מודה מנקין.

למה לעשות את המסע הזה דווקא בארצות הברית?

"יש משהו יפה ללכת לאיבוד במרחבים האמריקאים ואני נמשך לזה. היה לי ברור שהסרט הזה יהיה סרט מסע בארה"ב והוא יחפש את הגיבורה שלו, מה גם שאם היינו עושים את זה בארץ, המסע היה נגמר תוך 20 דקות כי כולם גם ככה מכירים את כולם".

[*]

מנקין החל את דרכו ככתב ספורט ולאחר מכן ככתב דוקומנטרי בתכנית "עובדה" וזכה להצלחה ראשונה בשנת 2005 עם סרטו הדוקומנטרי הראשון "18 קילו של אהבה", המתאר אף הוא מסע בארה"ב של בחור ב- 34, הסובל ממחלת ניוון שרירים נדירה ויוצא לחפש אחר הרופא שאמר לאימו עם לידתו כי בנה לא ישרוד מעבר לגיל 6. גם את סרטו העלילתי הקודם של מנקין, "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", ניתן להגדיר כסרט מסע. הסרט עוקב אחר צעיר (מוקי) שעושה עצירת ביניים בן 24 שעות בפראג בדרך לארוסתו בארה"ב ופוגש צעירה בריטית (גם היא בגילומה של נרונה קפלן) שגורמת לו לבחון מחדש את חייו.

נרונה משחקת בשני הסרטים העלילתיים שלך. כתבת את התפקיד בסרט במיוחד עבורה?

"האמת היא שהדמות לא נכתבה לשחקנית במודע, אבל כששלחתי לה את התסריט היא אמרה לי 'כתבת את הסרט בשבילי, אני זו היא ותפסיק לחפש'. יש בנרונה קסם וחיוניות שאנשים מאוד אהבו ב"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" ושמחתי שוב לעבוד איתה. גם העובדה שיש לי בתפקיד הראשי שחקן כמו אלון אבוטבול שיכול להביע כל דבר רק בפניו בטוח לא הזיקה לסרט".

דבר נוסף שמשותף לשני הסרטים העלילתיים שביימת הוא העיסוק בשאלה – מה היה יכול להיות אילו? זו שאלה שאתה שואל את עצמך באופן אישי?

"אני מאוד מתעסק בשאלה הזו. בדיוק החלפתי קידומת לגיל 40 והשאלה הזו התחדדה ושאלתי את עצמי האם אני מרוצה מהמקום בו אני נמצא? כל אחת מהדמויות בסרטים שלי הייתה שמחה להיות במקום אחר בחיים שלה ומתעסקת עם הסוגיה מה היה יכול להיות אילו. זו סוגיה מאוד אוניברסילית שמדברת לאנשים ממקום מאוד מוכר שהם מזדהים איתו. ב"האם זה אתה?" הגיבור שלנו היה תקוע בעבר ולראשונה הוא יוצא למסע לתוך עולם חדש שלא מוכר לו. יש מטרה ברורה לגיבור אבל הוא משתנה תוך כדי המסע יחד עם הגיבורה שלצידו".

היו מבקרים שהאשימו את הסרטים שלך ברומנטיות יתר

"לא נולד הבמאי שכל הקהל והמבקרים יאהבו אותו. אני מודה באשמת הרומנטיקניות שלי אני נהנה ממנה בעשייה שלי ובסרטים שלי, אמרו עליי שאני הרומנטיקן האחרון. רוני (הדמות הראשית ב"האם זה אתה"), כמוני, מתגעגע לעולם של פעם, של הסרטים הישנים, שלי אישית מאוד חסרים בקולנוע. עולם שהציניות לא השתלטה עליו".

[*]

(בתמונה: דני מנקין)

מנקין נע בעשייתו בין העשייה הדוקומנטרית לעלילתית. סרטו הדוקומנטרי השני "הדולפין", שמספר על נער ערבי ישראלי שהפסיק לתקשר עם סביבתו בעקבות טראומה ומלווה את התהליך דרכו חזר לתקשר עם סביבתו באמצעות טיפול חדשני עם דולפינים, זכה להצלחה בינלאומית גדולה. הסרט אף נקנה על ידי לא פחות מאולפני "דיסני" שמתכננים להפיק סרט עלילתי המבוסס עליו.

יש מבחינתך הבדל כיוצר בין עשייה דוקומנטרית לעלילתית?

"כל ההפרדה הזו בין דוקומנטרי לעלילתי היא די מיותרת – הקווים מיטשטשים ואתה נמדד בשאלה האם אתה יודע לספר סיפור טוב ולרגש את הקהל. בעיניי אני לא מדלג בין העשיות, אני פשוט מספר סיפור. הסגנון והעבודה שלי דומים ואני נורא נהנה מהעובדה שהיום העולמות מיטשטשים. לפעמים קולנוע תיעודי מספר סיפורים כל כך בלתי יאומנו, כמו במקרה של "הדולפין", שצריך שיהיה מקרה אמיתי כדי שדיסני ירצו לעשות מזה סרט עלילתי ויאמינו להם".

מה הפרויקט הבא שאתה מתכנן?

"הסרט הבא שלי יהיה סרט דוקומנטרי על שנת 77 במדינת ישראל דרך הניצחון הראשון של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות וסיפורה של המדינה דרך הניצחון הזה. אני מניח שעוד כחצי שנה הוא יושלם".