Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל ירושלים

פסטיבל ירושלים נסגר היום (19/7) לאחר שהציג מעל 200 סרטים בבכורה ישראלית, רובם לא יגיעו למסך הגדול. בסוף השבוע האחרון של הפסטיבל סיקרנו מספר סרטים, שגם אם לא תוכלו לראות בבתי הקולנוע, שווה להשלים אותם.

האמא השנייה

"האמא השנייה" הוא מסוג הסרטים שהופכים לחביבי הקהל בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. יש בו את האיזון הנכון בין רגש, הומור, ביקורת חברתית ומשחק משכנע שהופכים אותו ליצירה עם לב גדול, שנגישה לקהל הרחב אך לא מוותרת על אמירה מגובשת.

עלילת הסרט מתמקדת בואל (רג'ינה קאסה הנפלאה) עוזרת בית שחיה בבית המשפחה העשירה, אצלה היא עובדת מזה עשרות שנים, ומגדלת מילדות עד בגרות את בן המשפחה המקסים פביניו. ואל מקפידה ביותר על כללי הדיסטנטס עם הורי המשפחה, אינה פונה אליהם ישירות בשמם הפרטי, לא יושבת עימם לשולחן האוכל ומקפידה לעולם לא להיכנס לבריכה הפרטית שלהם. כשבתה של ואל, ג'סיקה, צעירה משכילה ובעלת ביטחון עצמי, נכנסת לגור עם אימה בבית המעסיקים היא משנה את מאזן הכוחות בכך שהיא לא מכירה בכללי ההתנהגות הנוקשים שאימה דבקה בהם.

[*]

הבמאית אנה מוילארט משרטטת בעדינות את מערכת היחסים העדינה בין ואל לבני המשפחה, במיוחד בינה ובין הבוסית שלה, שמתייחסת אליה לכאורה כבת משפחה, אך מתחת לפני השטח נרתעת מכל מה שהמעמד הנמוך מסמל בעיניה. מוילארט לא מציירת איש מבני המשפחה העשירה בצבעים של שחור ולבן, לכולם יש נקודות של חסד והיחס שהם מעניקים לואל ולג'סיקה הוא חיובי לכאורה, אך באמצעות תסריט נבון, ניתן לראות את הפערים בין המשפחות השונות, שיוצרים אט אט סדק בין ואל לביתה, שאינה מוכנה לקבל את היחס לו זוכה אימה.

"האמא השנייה" זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס ובפרס חביב הקהל בברלין והוא סרט מהסוג שידבר לכל סוגי הקהל, יצחיק, ירגש ויעצבן כאחד. חבל שככל הנראה לא נראה אותו על מסך גדול, אבל הוא בהחלט שווה צפייה בכל פורמט שהוא.

סבתא

מסרט על אמא עוברים לסרט על סבתא ועוד איזו סבתא. לילי טומלין היא שחקנית לסבית ופמיניסטית עם פה גדול, שסיבך אותה בריב מתוקשר עם הבמאי דייויד או ראסל בסרטו "אני אוהב האקביז", מה שגרם לה לשחק במעט סרטים בשנים האחרונות.

טומלין, המוכרת מסרטיו של רוברט אלטמן "נאשוויל" ו"תמונות קצרות", קיבלה בסרט תפקיד שנדמה שנתפר במיוחד למידותיה: סבתא לסבית ופמיניסטית עם פה גדול ובעיית שליטה בכעסים, שיוצאת למסע עם נכדתה סייג' (ג'וליה גרנר) כדי להשיג כסף על מנת לממן לנכדה הפלה. תקציר העלילה נשמע כאילו נכתב במיוחד כדי לעצבן את השמרן המצוי, אבל הסרט עצמו הוא די סטנדרטי מבחינה קולנועית וגם מבחינה תוכנית הוא מקדש בסופו של דבר את ערכי המשפחה ואת חשיבות הקשר בין הורים לילדיהם.

במאי הסרט פול וייץ, שגם כתב את התסריט, מוכיח ב"סבתא" שהוא מסוגל לעשות קומדיות מכל סוג ולהצליח בהן מקומדיות נוער כ"אמריקן פאי", דרך קומדיה רומנטית כ"רווק פלוס ילד", קומדיה צינית על תעשיית הריאליטי כ"אמריקן דרימז" ועד לקומדיית אינדי בסרטו הנוכחי, שמזכיר במבנהו לא מעט את "מיס סאנשיין הקטנה".

וייץ הוא במאי בעל תזמון קומי טוב, שמוציא הופעות משחק נוגעות משחקניו ומשלב רגעים סנטמינטליים אך לא קיטשיים לגבי האופן בו ההחלטות שביצענו בצעירותנו משפיעות על חיינו בהמשך. "סבתא" הוא לא סרט גדול או חשוב במיוחד, אבל הוא בהחלט קומדיה עצמאית חביבה למדי עם לב במקום הנכון.

יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום

הסרט החותם את טרילוגיית החיים של הבמאי השבדי המוערך רוי אנדרסון, שזיכה אותו בפרס אריה הזהב היוקרתי בפסטיבל ונציה, הוא בהחלט לא סרט לכל אחד ועשוי לעורר תחושת תמיהה בקרב מרבית הצופים.

כבר משמו של הסרט ניתן להבין שלא מדובר בסרט שגרתי, ואכן אנדרסון לא מעוניין בעלילה קוהרנטית אלא בהתבוננות מרוחקת ולעגנית על האבסורד, העליבות, הרוע וההומור שבחיים. אנדרסון מביים בסגנון ייחודי בו הוא יוצר סטים שלמים ומוקפדים, מציב את המצלמה ומתעד בשוט רציף אפיזודות שונות בהן השחקנים רשאים לאלתר במסגרת הטקסט. הסרט מורכב מ-39 אפיזודות מסוג זה, שלא מתחברות אחת לשנייה ורבות מהן נדמות מחוסרות קונטקסט ולפעמים גם חסרות טעם.

הדמויות הראשיות, אם אפשר לקרוא להן ככה, הן שני סוכני מכירות, שמצהירים על עצמם כחלק מ"עסקי השעשועים", ומנסים למכור מוצרי טריקים זולים לעוברים ושבים הבלתי מעוניינים במרכולתם. אנדרסון מאפר את דמויותיו בלבן המקנה להם מראה של ליצנים עצובים, ומאפיין אותם בעליבות קיומית ובמציאות אבסורדית המזכיהר את מחזותיהם של חנוך לוין ושל ברכט. האפיזודות משלבות עבר והווה ונעות בין סצינת מחזמר מצוינת בבר בו הברמנית מוכרת משקאות לחיילים תמורת נשיקה, דרך סצינה עוכרת שלווה של שריפת אנשים במתקן ראווה גדול ועד סצינות סוריאליסטיות בהן כוחותיו של המלך קרל ה-12 נכנסים לבר שבדי בן ימינו בדרכם למלחמה נגד הרוסים.

הבעיה הנוצרת מצפייה בסרט היא שסגנונו של אנדרסון, על אף שהוא מרשים מבחינה אמנותית ומבוים בקומפוזיציות מדויקות ומרהיבות, יוצר תחושת ניכור ואף שיעמום במהלך הצפייה ואינו מתחבר למקשה מגובשת אחת בעלת מהות של ממש. מרבית הצופים שאינם שוחרי פסטיבלים אדוקים יביטו בסרט זה בשילוב של תמיהה ורתיעה, כך שלמרות שיש בו מעלות מסוימות וייחוד, הוא מומלץ לסינפילים אדוקים בלבד.