חדשות סרטים

Seret מהעבר - 30 שנה ל"שמתי ברז למורה"

מדור Seret מהעברמאת: |
Seret מהעבר - 30 שנה לשמתי ברז למורה
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
"שמתי ברז למורה" ("Ferris Bueller's Day Off") חגג אתמול 30 שנה ליציאתו, ונחשב בעיניי רבים לקלאסיקה אייקונית של שנות ה-80. וכשסרט בן 30, אני חושב שהגיע הזמן להודות שהוא סרט לא באמת טוב.

כבן נוער יש לי ציפיות די נמוכות מכל מה שנוגע לסרטי נוער, בעיקר בגלל שהסרטים האלה נוטים לחשוב שקהל היעד שלהם מטומטם לחלוטין, ומפה נוצרות עוד המון בעיות נפוצות בז'אנר. "שמתי ברז למורה" הוא סרט שמדגים כמעט את כל אחת מהבעיות האלו, בצורת גוש קלישאות רדוד אחד.

סרטי ילדים נקראים "סרטי ילדים" כי הם מתקשרים עם החוויה של ילדים מהעולם. הקונפליקטים האישיים בסרטים כאלו בדרך-כלל יהיו מוכרים לילדים - מעבר דירה, יחסים עם ההורים, ידידות וכו'- וכך גם הדימויים הוויזואליים של הסרט (סרטי דיסני הקלאסיים למשל, מתקשרים בצבעים ובצורות שלהם עם איך שהעולם נראה דרך עין של ילד).

סרטי נוער, לעומת זאת, נוטים להכחיש בעקשנות (או לרכך משמעותית) את הקונפליקטים המרכזיים של בני נוער אמיתיים. קונפליקטים כמו מיניות, דימוי גוף נמוך ובלבול מוחלפים בקונפליקטים פשטניים למדי, רובם קיימים רק כי דמויות הטינייג'רים נוטות להיות כל-כך רדודות וחומרניות. והסרט הזה, למשל, הוא דוגמא מהלכת לזה.

הקונפליקט העיקרי של פריס (מתיו ברודריק) בסרט הזה הוא להבריז מבית הספר, כי הוא פשוט כל-כך קולי והיפ שהוא לא יכול להתמודד עם המורים המשעממים. את יום זה, מעביר ביולר במרכז העיר עם ידידו הטוב קמרון פריי וחברתו סלואן פיטרסון, תוך כדי שהוא מצליח באופן יצירתי להערים על מנהל בית הספר שלו, אחותו הצעירה ג'ייני, והוריו. אנשים אולי יכולים להזדהות עם זה, אבל לא ברמה שמחזיקה סרט שלם. זה רק מגרד את פני השטח של פני השטח של משהו אישי ואותנטי, או את החוויה האמיתית של נוער מהעולם.



גם בלי קשר לנוער, מרגיש לי שהסרט הזה נמנע מאותנטיות ואינטימיות באופן קצת פתטי. היו כמה רגעים בה היה נדמה שמשהו מרגש קורה, כמו הרגע בו קמרון הורס את המכונית של אבא שלו, אבל אז, כמובן, הסרט קטע את זה בבדיחה סיטקומית וקאמפית, בשיר פופי וקצבי או במונטאז' קצר שיזכיר לנו כמה כולם היפ שם.

נוצר כאן מצב קצת אירוני, לאור העובדה שמוטיב חוזר בסרט הוא כמה זה מעצבן שמבוגרים לא לוקחים את הגיבורים ברצינות כי הם תיכוניסטים- אבל זה בדיוק מה שהסרט הזה עושה לקהל ולדמויות שלו: הגיבורים המתבגרים מתעניינים, כאמור, בעיקר ב"קוליות". ה"מסרים" בסרט מנסים להתחבר לבני עשרה מכל המקומות הלא נכונים. הרבה מההומור מרגיש ללא מחשבה והכל נאמר ישירות לפנים של הקהל באופן הכי ברור שאפשר, כי הרי אחרת לא נבין. לא צריך לחפש לזה הוכחה יותר מדי, כי לעיתים קרובות במהלך הסרט הגיבור, פשוטו כמשמעו, מסתובב לקהל ואומר לנו את מה שכבר הבנו. יותר מכל, התופעה שחוזרת בסרטי נוער רבים ובולטת פה היא תופעת התיכון האוטופי. אין תקשורת ישירה עם הבעיות של הצופה המתבגר, אבל יש סיפוק של הפנטזיות שלו דרך הגיבורים. פריס הוא נער שנאהב על ידי כל מי שסביבו, כולל החברה היפהפייה שלו, וכשהוא חס וחלילה חולה לרגע כולם משתגעים כי אי אפשר בלעדיו. הוא לא צריך לעבור תהליך בשביל זה, הוא פשוט מדהים מספיק כמו שהוא. זו אחת מפנטזיות הכוח הכי ישנות בספר.

למה כל-כך הרבה אנשים בכל זאת מהללים את הסרט הזה כאותנטי ומדויק לבני נוער? יכול להיות שזה עניין של פער דורות, נוער של שנות ה-80 ששונה מזה של היום, אבל אני לא קונה את זה. הסבר סביר הרבה יותר הוא שזה סרט שעובד טוב יותר כסרט נוסטלגיה מאשר כסרט לקהל היעד שלו. זה יותר סרט למבוגרים, מין פיסה של געגוע לימים בהם "הכול היה פשוט יותר". מין רטרוספקטיבה מבוגרת על איך התקופה הזו הרגישה, כזיכרון.



הכל טוב ויפה, אבל הסרט בבירור מציג את עצמו כסרט לאנשים שהם בני נוער בזמן הצפייה בסרט. לכן, הוא צריך להתחבר לחוויה של להיות נער כפי שהיא מרגישה בהווה. לא לאיך שהיא מרגישה מהעיניים של במאי בן 36. ג'ון יוז, הבמאי שיצר את הסרט הזה, יצר גם עוד כמה אגדות סרטי נוער, כמו "בת 16 הייתי", "יפה בורוד" וכמובן "מועדון ארוחת הבוקר". בעוד הסרטים האלה כולם עובדים משמעותית טוב יותר כסרטים לא-לנוער מאשר הסרט הזה, בתור מדיה לנוער הם כולם נכשלים כמעט באותה המידה כמו הסרט הזה, ומאותן הסיבות.

גם אם מתעלמים לרגע מנוער כקהל יעד, "שמתי ברז למורה" הוא פשוט לא סרט שעובר את מבחן הזמן. אולי ב'86 זה היה אסקפיזם מתקבל, אבל אם מורידים לרגע אחד את משקפי הנוסטלגיה אפשר להבין כמה מעט הסרט הזה באמת מצליח. גם כסרט "למבוגרים", לדעתי, הקומדיה בו לא נוחתת, הדרמה בו לא פועלת, הצילום בו משעמם והכתיבה שלו סתמית.

בנוסף זה סרט שעמוס ברגעים שפשוט לא עוברים מסך היום. הרגע שבו אנו לומדים שקמרון צפה בסלואן מתפשטת, ואז היא, הוא, והחבר שלה כולם מצחקקים היתה נחשבת היום למחרידה, למשל. ואין לי מושג איך כשהמנהל רואה תלמידה שלו מתמזמזת עם מישהו שהוא חושב שהוא אבא שלה הוא מגיב ב"טוב, אז ככה זה במשפחה שלהם".

עם זאת, בניגוד לכל הסרטים הרבים שמקבלים רימייקים וריבוטים בשנים האחרונות, זה אחד שלדעתי מגיע לו כזה. יש כאן רעיון בסיסי לסרט אמוציונלי ומעולה, משהו סטייל "סוף העולם" של אדגר רייט על איך שפריס גורר את כל האנשים סביבו לתכנית הרבה יותר מדי מורכבת ובהחלט מיותרת, רק כדי לפצות על כל העולם סביבו שמתפרק לאט לאט. כרגע, יש לנו רק את הסרט הזה, שמהווה פיסת נוסטלגיה חלולה מתוכן.
יוחאי גורלי - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Coco1קוקוציון גולשים10 / 9.0ציון מבקרים5 / 4.1
Wonder2פלאציון גולשים10 / 8.9ציון מבקרים5 / 3.5
Only the Brave3רק האמיציםציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 4.0
Wonder Wheel4גלגל ענקציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.2
Star Wars Episode VIII5מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דייציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 4.0
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט