איזה סרטים כדאי לראות בפסטיבל ירושלים? המלצות מבקרי האתר

לב של כלב

מבקר: נתן ליכטר

מולטי-טאלנטים תמיד סקרנו אותי כי מבחינתי הם אלה שיכולים להפיק את יצירת האמנות האולטימטיבית. לורי אנדרסון היא מולטי-טאלנט. היא מוזיקאית, מוכשרת בציור וגם יוצרת סרטים. סרטה החדש ובלתי שגרתי, "לב של כלב" משלב את כל כשרונותיה לכדי יצירה אחת.

"לב של כלב" הוא לא סרט תעודה טיפוסי. הסרט נע על הקו שבין החלום והזיכרון. לכן כמעט לא תמצאו בו פריים נקי אחד. אנדרסון מקפידה ליצור בו אווירה חלומית דרך פילטרים שונים כמו למשל מרקם ציור ובעיקר דרך פילטר של גשם. התחושה שנוצרת היא באמת צפייה בחלום או אפילו בהזיה.

האירוע ההיסטורי ממנו מתחיל הסרט הוא מנהטן מכוסה באבק בתקופה שלאחר אסון התאומים. לורי וכלבת הטרייר שלה, לולבל, החליטו לברוח מהעיר להרים. לורי גילתה שכלבי טרייר יכולים להבין עד 500 מילים והיא רצתה לבדוק זאת. אבל, כשהיא הגיעה להרים, התכניות שלה השתנו והיא העבירה את הזמן בשעות של טיולים. אנדרסון מעלה זיכרונות מילדות, מנתחת את החיים ומתייחסת גם לחיים שלאחר המוות. את הכל היא מערבבת בקדירה של פילוסופיה. בנוסף היא נאלצת להתמודד עם כך שלולבל הופכת לעיוורת ובהמשך גם עם מותה הצפוי.

"לב של כלב" הוא סרט שקרוב יותר לוידאו-ארט מאשר לז'אנר סרטי התעודה. הוויזואליות שלו מהפנטת את הצופה וגורמת לו להרהר על החיים ביחד איתה. "לב של כלב" הוא קולאז' ולא רק מהבחינה הוויזואלית אלא גם מבחינה נושאית. סרט מסקרן שימצא חן בעיקר בעיני חובבי הקולנוע הניסיוני והלא שגרתי.

המשרתת

מבקר: רון פוגל

"המשרתת" עוסק בנוכלת צעירה הנשלחת לאחוזתו של יפני זקן ונואף במטרה להתל ביורשת עשירה. רוב הסיכויים שאת הסרט הזה לא תוכלו לראות בבתי הקולנוע. מעבר לכך שהוא אסייתי ,הוא דקדנטי ומלא בסצנות ערום שבוודאי יחסלו כל סיכוי להקרנות מסחריות.

הסרט מוכיח שוב כי פארק צ'ן ווק ("שבעה צעדים") הוא מהבמאים המתוחכמים בקולנוע העולמי. כל פריים וכל שוט מחושב עד לכאב .העלילה המבוססת על רומנים של הסופרת הוולשית שרה ווטרס היא מעין שילוב של ג'יין אוסטין והרומנים הגותיים של דפנה דה מורנייה ("רבקה"). צ'אן ווק החליט להעביר את העלילה לאחת התקופות הבעייתיות בהיסטוריה של קוריאה - תקופת הכיבוש היפני בשנות השלושים של המאה הקודמת.

העלילה עוקבת אחר בחורה צעירה אשר מגיעה כדי לשמש עוזרת לאישה צעירה ועשירה הגרה עם דודה באחוזה מבודדת. אבל המשרתת הצעירה היא בעצם נוכלת המהווה חלק ממשימה מסובכת לגזול מהאישה הצעירה את כל ממונה וזאת בעזרת נוכל המתחזה לדוכס יפני. העלילה עוד מתפתלת כשהנוכלת מתאהבת ביורשת התמימה. עוד בסרט דודה הסוטה של היורשת המחזיק אוסף של ספרי זימה ומרתף אפל המסתיר סוד גדול ונורא. עיקר הסרט מתרחש באחוזה ענקית שבה נוהג היפני הקשיש לערוך ערבי שירה ארוטיים לקהל של אצילים חרמנים. את השירים קוראת אחייניתו ואלו סצנות לא פחות ממופלאות. הוסיפו צילום נהדר, סיפור אהבה לסבי, תמנון ענק, סאדו-מזוכיזם ,יחסי יפנים-קוריאנים וקיבלתם חגיגה חושנית אמיתית רבת תהפוכות. מעבר לנופים מדהימים ואווירה מקאברית הסרט גדוש בסצנות ארוטיות ובסצנות פרוורטיות שלא יקלעו לטעמו של כל אחד. בעיניי מדובר ביצירה מופלאה ומתוחכמת שגרמה לי להתרגש.

מעבר להרים ולגבעות

מבקר: רון פוגל

סרטו החדש של ערן קולירין מנסה להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים בישראל. סרט מר-מתוק העוסק בבני משפחה שכל אחד מהם מחפש את דרכו. האב השתחרר מהצבא ,האם המורה פוזלת לשדות זרים, הבת פעילת השמאל מנסה לשנות את המציאות הפוליטית והבן מנסה להתבגר בשקט.

זהו ללא ספק סרטו הקומוניקטיבי ביותר של קולירין ואולי גם החשוב ביותר. צוות השחקנים היחסית אלמוני מפליא בתצוגה אותנטית בראשות אלון פדות ושירי נדב נאור. הסרט מעמת את הגיבורים עם העובדה שבעצם הם סובבים במעגלים שאין בהן מוצא או תקווה. הוא נע על הגבול הדק שבין אבסורד לריאליזם נוקב וקולירין מצליח להפתיע את הצופה שוב ושוב כולל סצנה יפהפייה של פינוי תלמידים בכיתה שהופך למופע בלט מסוגנן. סרט לא פשוט אבל מצוין וחשוב, שנותן לצופה הרבה מקום למחשבה.

[*]

ווינר

מבקר: דין קליין

אנתוני ווינר היה התקווה הגדולה של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הוא פוליטיקאי חריף ודעתן שלא מתבייש להתנגח ביריביו הפוליטיים בשנינות ובבוטות, כך שהוא היווה תשובה פופוליסטית ליברלית לאגרסיביות של השמרנים. העתיד היה אדום, לבן וכחול עד שיום אחד תמונה מביכה ואינטימית מאוד של ווינר צפה באינטרנט. ווינר שיקר והכחיש כל קשר, חזר בו והודה בהתנהגות בלתי הולמת והתפטר בבושת פנים מהקונגרס.

בתחילת "ווינר", זוכה פרס חבר המושבעים בפסטיבל סאנדנס האחרון, עברו כשנתיים מאז הסקנדל ואנתוני ווינר מנסה לבצע קאמבק ולהתמודד על ראשות עיריית ניו יורק. הסרט בוים וצולם ע"י אליס שטיינברג וג'וש קריגמן, כאשר האחרון היה בעבר חבר בצוות של ווינר כך שמתאפשר לו להכניס את המצלמה שלו לסיטואציות רגישות.

ישנה תחושה של אינטימיות גדולה בכך שמתאפשרת לנו הצצה לישיבות במשרדים, בקרים בבית ונסיעות מעצרת בחירות למפגש שכונתי ולאולפן החדשות. כך הסרט מספק מבט מרתק ומבדר מאוד על הקמפיין של ווינר לראשות העירייה ולליבם של התושבים. הדמות הצבעונית של ווינר מעוררת אהדה ויש משהו בישירות או ב"דוגריות" שלו ששובה את הלב - עד שמגלים שהוא לא כל כך ישיר ושהתמונה מורכבת הרבה יותר.

ווינר הוא אדם אנרגטי שמתנהל עם רטוריקה פופוליסטית שמביאה לו תמיכה רחבה, אך לא באמת ברור מה הבסיס האידאולוגי שמניע אותו להיות פוליטיקאי מעבר לריגוש והאדרנלין שמאפיינים את הקמפיין ואת הקאמבק. שטיינברג וקריגמן רצו לתעד את הקאמבק אך חזרתו של ווינר לאור הזרקורים הביאה לחשיפת סקנדל חדש בו הוא מעורב ואז הסרט מקבל תפנית מרתקת עוד יותר – ווינר בגרסתו הנקייה כבש את קהל הבוחרים שוב, אך האם הם יסלחו לו על עוד סיפור צהוב?

ווינר הוא מאותם סרטים דוקומנטריים שמציגים לנו מציאות אבסורדית ומוכרת אך עדיין מפתיעה – דמותו של ווינר היא מורכבת ובעלת פגמים רבים וזה בדיוק מה שמרתק בו. זהו סרט שעוסק במוסר כפול: של פוליטיקאים כמובן אך גם של התקשורת וגם אפילו של ציבור הבוחרים שניזונים מכל מה שצהוב וכמה שיותר צהוב זה יותר טוב. הסרט הולך בדיוק על הקו הדק הזה שבין הצהוב לחשוב ומצליח להעניק לצופים נקודת מבט מצחיקה ועצובה על פוליטיקה חדשה שמתעצבת בעידן דיגיטלי ומודרני ועל נבחרי ציבור שמזכירים לנו כמה שהם אנושיים בכך שהם לא מובנים, לא הגיוניים וחסרי מודעות.

אבינו

מבקר: אלעד שלו

לאחר ציפייה בת 4 שנים מאז סרטו הראשון והמצוין של הבמאי מני יעיש "המשגיחים", משמח לראות כי התפרצות הכישרון הזועמת שהייתה בסרטו הראשון, לא דועכת בסרטו השני בו יוצר יעיש מותחן-אקשן אלים, דחוס ומהנה.

גם ב"אבינו" מופיעים בתפקידים הראשיים צמד שחקנים שליוו את יעיש בסרטו הראשון - מוריס כהן ואשתו בחיים רותם זיסמן-כהן. מוריס מגלם את עובדיה, מאבטח במועדון לילה ים תיכוני בבת ים, שבלילה מפריד בין המבלים השיכורים, ביום עובד כמוביל ובין לבין מנסה ללא הצלחה להביא ילד ראשון עם אשתו רחל. ראש ארגון פשע מקומי המבלה במועדון מפתה את עובדיה להצטרף לעסק ולעבוד כגובה חובות בשכר גבוה בהרבה מזה שהוא מרוויח בעבודתו היומיומית. בשל הצורך לממן את טיפולי ההפריה של אשתו מסכים עובדיה לכך ומוצא את עצמו במדרון חלקלק של אלימות ממנו הוא מתקשה לצאת.

הדבר הבולט בסרט הוא האופן בו יעיש שולט לחלוטין במלאכת הבימוי. החל מהצילום העוקב אחר הגיבור ולעיתים סובב סביבו בדומה לסרטיו של סקורסזה, דרך פלטת הצבעים העשירה המקנה לסצנות במועדון הרגשה של הוליווד, עריכה מהירה, מוסיקה קצבית ועד לסצנות מכות אפקטיביות ומבוימות במיומנות בסגנון טרנטינו ישראלי, ועם עריכת סאונד שגורמת לך להרגיש בכאב כל מכה. לעיתים נדמה כי יעיש נהנה מדי מהאלימות המסוגננת שהוא מציג, אבל אין ספק שהוא מצעיד את סצנות האקשן בקולנוע הישראלי לגבהים חדשים.

"אבינו" הוא סרט פשע ישראלי כפי שרצינו כבר זמן רב לראות - מהנה, אינטליגנטי, מלא אנרגיה ואקשן של במאי מוכשר בשיא כוחו, שמעיד על יוצר שנמצא כאן כדי להישאר. אין סיבה שכאשר הוא ייצא לאקרנים "אבינו" לא יהפוך גם ללהיט קופתי של ממש.

מחר: כתבת ההמלצות והאזהרות של יאיר הוכנר לפסטיבל

[*]