לקראת פרסי אופיר: הסרטים הישראליים המומלצים של רון פוגל

זו הייתה שנה טובה ואף מעבר לכך לקולנוע הישראלי שמוכיח שוב כי הוא מצוי בתקופת פריחה כמותית ואיכותית. בעיניי בלטו ארבעה סרטים מעל כל השאר: "אבינו", "ברש", "לעבור את הקיר" ו"מעבר להרים ולגבעות" – כל אחד מסיבותיו שלו.

ב"אבינו" ממשיך מני יעיש להוכיח כי הוא אלוף סצנות הפעולה בקולנוע הישראלי לדורותיו. סצנות שלא היו מביישות כל סרט אקשן משובח מעבר לים. מעבר לצילום המדהים של רם שויקי, גם תצוגת המשחק של מוריס כהן בתפקיד הראשי ראויה לכל שבח. כהן מציג דמות מורכבת שקשה שלא להתאהב בה. כמו בסרטו הראשון "המשגיחים" עוסק יעיש בשאלות של דת ואמונה. "אבינו" מוכיח כי גם בישראל ניתן ליצור סרט גנגסטרים לגיטימי, סרט בועט ונושך, שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שהוא מסתיים.

"ברש" הוא יצירה לא פחות עוצמתית מ"אבינו". הבמאית מיכל ויניק בסרט הבכורה שלה משרטטת ביד אמן דיוקן של שתי נערות צעירות בסרט שהוא אוניברסלי לחלוטין אך לא מוותר גם על הקונטקסט המקומי. סיון נועם שמעון וג'ייד סקורי מהפנטות בתפקידים הראשיים (שתיהן בתצוגת המשחק הראשונה שלהן על המסך הגדול). בסרט מופיעה אחת מסצנות המין הנועזות יותר שהופיעו בקולנוע הישראלי, שמצליחה לחמוק מקלישאות ולשדר אמינות.

[*]

"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין מציג משחק עילאי של נועה קולר. הסרט, שאינו חף מפגמים, מצליח להפתיע את הצופה שוב ושוב וכולל סיום שנוי במחלוקת ובעיקר טקסטים מופלאים ומרגשים (כמו הדיאלוג שעוסק באי בודד). בורשטיין שוב בוחשת בקלחת מעמד האישה בחברה הדתית ומציגה סרט מר-מתוק עצוב-שמח ובעיקר מרגש עד דמעות.

"מעבר להרים ולגבעות" של הבמאי ערן קולירין הוא הסרט השכלתני ביותר שראיתי השנה וכל סצנה בו שקולה ומדודה. זהו אולי הסרט החשוב ביותר שנעשה השנה, סרט שייאוש חונק בו את התקווה ובעיקר מציג מראה לא שמחה בפני הצופה הישראלי. עוד ראויים לציון:

"נמל בית" - לסרט בבימויו של ארז תדמור מגיע קרדיט על התעוזה לעסוק באחד הנושאים הרגישים במדינה: ועדי העובדים הגדולים ושלטון האימים שלהם. שמיל בן ארי הוא בעיניי הראוי ביותר לאופיר בתפקיד משנה כשהוא מגלם גרסה קולנועית לאלון חסן.

"הפורצת" - אני מעריך מאד את הגר בן אשר על חוסר הפשרות שלה ביצירת סרט ארט-האוס קטן אבל עוצמתי על בחורה הפורצת לדירות. הכנות והעומק ב"הפורצת" שוות בעיני פי אלף מכמה וכמה יצירות מיינסטרימיות רדודות שהופקו השנה בקולנוע הישראלי.

"עניינים אישיים" - הסרט החינני ביותר שראיתי השנה.

"ג'נקשן 48" - סרט ראפרים שמתרחש בלוד בכיכובו של תאמר נאפר המוכשר. פס הקול המדליק של השנה.

[*]

"הלהקה האחרונה בלבנון" - סרט קורע ומחוק לחלוטין הכולל את הסצינה הגנובה ביותר שראיתי השנה (ביצוע מפתיע לשיר של זוהר ארגוב).

"אנשים שהם לא אני", "הכל שבור ורוקד" - הדס בן ארויה ונוני גפן ,שני יוצרים צעירים, עושים סרטים לא לגמרי מגובשים, עתידם לפניהם.

בזירת הסרטים הקצרים הרמה גבוהה ביותר השנה. אני הכי אהבתי את "עיקרון החסד" המרגש ואת "גבולות" של דנה לרר, שמוציא שוב ושוב את הצופה מנקודת הנוחות שלו. מבחינת מקצועיות אין ספק שסרטו של נדב לפיד "מיומנו של צלם חתונות" נמצא בליגה משלו והוא הסרט הקצר המגובש ביותר בתחרות השנה.

לכל המועמדים: לחצו כאן