הצב האדום: ביקורת

"הצב האדום" הוא הסרט החדש ביותר של אולפני האנימציה היפנית ג'יבלי ("השכן שלי טוטורו", "הטירה הנעה"), בשיתוף עם האולפן הגרמני "Wild Bunch", שמבוים על ידי הבמאי ההולנדי-בריטי מייקל דדוק דה-וויט ומופק בסיוע מפיקים צרפתים.

מתוך השיתוף הבינלאומי הזה עלול היה בקלות לצאת סרט יומרני, איטי לשם האיטיות, ומביך לצפייה. אבל זה בכלל לא מה שקרה עם "הצב האדום". במקום זאת, השיתוף הזה בין דוברי שפות שונות, הוליד כנראה את העובדה שבסרט אין דיאלוג. זו עובדה שיכלה לצאת בקלות כגימיק, אם זה לא היה מתחבר כל-כך נהדר עם הנושאים של הסרט ומוסיף לעוצמה הרגשית והפיוטית שלו.

[*]

"הצב האדום" הוא סרט אנימציה מצויר ביד. כל פריים הוא מושקע ונראה כאילו שלפו אותו היישר מתוך גלריית אמנות, מה שעושה את הסרט גם מרשים טכנית. ושוב, הסרט לא נופל לבור הגימיקי ומסתמך על הוויזואליות בלבד ומספק גם סיפור פילוסופי ומעניין.

הסרט מגולל את סיפורו של אדם, אשר סיפור הרקע שלו לא ידוע לנו, שנסחף יום אחד לאי בודד. להסגיר כל דבר יותר מזה יהיה ספוילר נוראי, כי הסרט בנוי באופן מאוד לא מסורתי, בצורה שבה קשה להגדיר את ה"פרמיס" שלו. אירועים מרכזיים קורים אחד אחרי השני, אבל אין עלילה ברורה שמחברת ביניהם, קונפליקט מרכזי אחד שמדביק את הכל או מערכה ראשונה קלאסית שמכירה לנו היטב את הדמויות, מטרותיהן והתהליך שהן יעברו. לעיתים זו החולשה של הסרט. אבל רוב רובו של הזמן, המבנה הזה רק משפר את הסרט ומוסיף לסגנון המיתולוגי העשיר שלו.

כאמור, הסרט הוא מטאפורה אחת ארוכה ומורכבת, קולנוע מהורהר של חשיבה. זה סוג של קולנוע שאני בדרך כלל לא סובל, אבל גם כאן הסרט מצליח בכל זאת. זה תהליך אקזיסטנציאליסטי - סיפורו של אדם שנתקל שוב ושוב בכאוטיות של הטבע ולומד להשלים עם הכאוטיות הזו ולחיות איתה בשלווה. דמותו של הצב למשל הוא דוגמת מופת לכך- יצור עם בית (וכך גם משמעות) על הגב, שסוחב איתו את המשמעות דרך העולם האקראי של האי, מקבל את האקראיות הזו ואפילו מהווה חלק ממנה. הגיבור האנושי מנסה לדחות את הגישה הזו (בעקיפין דרך דמותו של הצב וישירות יותר דרך הים והאי), אפילו באלימות, אבל לבסוף מקבל אותה ואף הופך לחלק ממנה.

אבל הסרט הוא לא רק ההרהורים האלו. הוא מתחזק את התהליך האקזיסטנציאליסטי שהוא מגולל עם ציור אקספרסיבי וסוחף. זה די מדהים כמה פעמים הסרט כותב לעצמו מלכודות, דרכים פוטנציאליות להפוך אותו לפיתיון פסטיבלים משעמם, ופעם אחר פעם נמלט מהמלכודות האלו בחוכמה וענווה.

אם סרטים שרוב החוויה שלהם היא פיוטית הם בכל זאת ממש לא כוס התה שלכם, הייתי ממליץ לכם לשתות כוס תה אחרת. אבל אם אתם מחפשים מסע מרתק שצולל בקפיצת ראש נחושה אל נושא כמו מערכת היחסים בין טבע לאדם, מסע של אדם שלומד לקבל את הכאוטיות וחוסר המשמעות הבסיסית של העולם סביבו, ואפילו עושה זאת בצניעות ובטעם טוב, תצפו ב"צב האדום" בהקדם האפשרי.