הקומדיות הצבאיות הישראליות הגדולות: מקומות 1-5

לחלק הראשון של הכתבה: מקומות 6-10

5. בנות (1985)

הבמאי נדב לויתן עסק בחיילות בצה"ל הרבה לפני טליה לביא. כמובן שהסרט הזה עדיין לא פיקס את מלוא הביקורת על השקיפות של החיילות אלא יותר דיבר על החברה הישראלית.

בניגוד לסרטה של לביא, כאן הבנות לא עושות חשבון. אם גבר מתחיל להתעסק עם הגיבורה שולי, בהופעתה הנהדרת של חנה אזולאי הספרי, הגבר יקבל על הראש. קל להתחבר לדמויות הקשוחות ועדיין רגישות שכתב מי אם לא אסי דיין, כאשר הדמויות הגבריות לא רק נלעגות אלא גם בקושי נראות בסרט - לא משהו אופייני לסרטי צבא הנחשבים לשיא הגבריות.

שולי היא חיילת אחת מתוך שבעה בנות המגיעות ממוצא שונה אל טירונות בה הן כפופות לשתי מפקדות. הסרט מספר על מעלליהן של הבנות, השונות שביניהן והדמיון. זה לא סרט שמבקר את הצבא במיוחד, אלא סרט ישראלי שתופס את הישראליות במלוא המובן של המילה.

הצבא משמש כאן כדימוי לחברה הישראלית. לויתן ודיין סיפרו כי הצבא מבחינתם הוא שיא הישראליות ולראות איך משתלבות בו נשים ממגזרים שונים היה מעניין מבחינתם. זהו סרט סקרני, לא ביקורתי, ברובו הוא אפילו לא מצחיק. אני ממליץ עליו בחום במיוחד לכל מי שמתעניין קצת בחברה שלנו ואיך השינויים שעברה בשנות ה-80 משפיעים על חיינו היום. סוג של "מועדון ארוחת הבוקר" גרסת הבנות הישראלית.

4. מוישה ונטילטור (1966)

לפני "גבעת חלפון אינה עונה", אורי זוהר החליט לתת לחברי "הגשש החיוור" הזדמנות ראשונה לפרוץ למסך הגדול כשהם מגובים בשייקה אופיר ויעקוב בודו במה שנחשבת הקומדיה הצבאית הראשונה בישראל. בודו גילם את מוישה ונטילטור, אדם חסכן (או יותר נכון קמצן) שעובר מתפקיד לתפקיד בצה"ל ובין לבין גם מסכן ומציל את המדינה.

ונטילטור היה סרט חדשני והוביל אחריו גל של סרטים שבלעג נקראו גם סרטים סוג ב'. למרות שזוהר לא הלך עם הביקורת שלו עד הסוף, זה עדיין היה נחשב לסרט חצוף מאוד באותה השנה. דמותו של מוישה, אשר ליוותה את בודו לפני הסרט והרבה אחריו, נהפכה למין סמל היכר של הז'אנר. חברי הגשש עברו גם הם מעמד משחקני משנה לכוכבי קולנוע. זוהר לא בדיוק ניסה לשנות את המדינה ואפשר לראות את זה, אבל הוא הראשון שצעק לצבא:"המלך הוא עירום".

3. אמי הגנרלית (1979)

קומדיית הקאלט הגאונית מציגה לראשונה בקולנוע הישראלי את תפקיד אימו של החייל - בגילומה של גילה אלמגור באחד התפקידים הגדולים ביותר שלה. אלמגור מגלמת את זלדה, אמא פולניה אשר מגיעה לבסיס צבאי בחיפוש אחר בנה (צחי נוי) המשרת בסיני אותו היא איננה מוכנה לשחרר את בנה מזרועותיה.

במקום ביקורת, יש לסרט לב. הסרט מציג את הסיפור בצורה משעשעת, אשר נוגעת במיוחד באימהות בישראל שמכירות את המציאות הקשה. בהתאם לבימויו של יואל זילברג, במאי סרטי בורקס מצליח נוסף, גם כאן יש משמעות לערך המשפחה, הילדות והדמיון. כאן הוא משתמש בצבא בתור גורם מבגר, מחסום בין המשפחה לילד, שמשגר את הילד מהעולם המוגן של בית אמא אל תוך המציאות הקשה של הצבא.

2 . ספיחס (1983)

אם היו מחלקים כתרים לבמאים על כל ז'אנר, אז ג'יימס קמרון היה מקבל את המדע בדיוני, סקורסזה את הפשע ובועז דוידזון את הבורקס. דוידזון יוצר הזדהות עם הדמויות הכי פשוטות וצפויות לכאורה בדרך מדהימה.

"ספיחס" הינו הסרט הרביעי בסדרת "אסקימו לימון" ואחד הטובים שבהם, אשר עוקב אחרי חבורת הבנים והקשיים שלה בצבא, במיוחד עקב בידוד מהמין השני. מקומו הגבוה של "ספיחס" ברשימה איננו בזכות התסרוקות של צחי נוי, אלא בזכות יוסף שילוח ודוידזון שיצר במיוחד עבורו את הדמות. אין בקומדיה הישראלית שחקן כה גדול כמו יוסף שילוח. עצם המבטא הנהדר שלו מצליח להעלות לי חיוך ודוידזון יודע להשתמש בשחקן המוכשר הזה לטובתו.

1. גבעת חלפון אינה עונה (1976)

למרות הפופולריות שצבר, הבעיה ב"גבעת חלפון" היא ברורה. הוא לא סרט הבורקס הטוב ביותר, הוא לא הקומדיה הצבאית הטובה ביותר, הוא מסרטי הקומדיה הישראליים הטובים בכל הזמנים.

אין אף במאי ישראלי שעסק בצבא ומכיר את הצבא כמו אסי דיין, הגאון המשוגע של הקולנוע הישראלי. הוא מדבר דרך שלישיית "הגשש החיוור" כאילו נולד לכתוב להם את הדיאלוגים. הביקורת של דיין לא רק מסתתרת תחת הומור, היא כל כך נסתרת שאתה צריך לראות את הסרט לפחות פעמיים בשביל להבין שדיין הכניס לך לתת מודע ביקורת בנוגע להתנהלות הצבא. עד אז, אתה מתמכר לסרט, כל רגע הוא צחוק וכיף ולא תספיקו לומר 'ויקטור חסון' ואתם כבר מכירים כל משפט בסרט בעל פה.

התקציר, למי שבמקרה לא מכיר: סמ"ר המכונה ג'ינג'י (גברי בנאי) מנסה לבקש את ידה של חברתו יעלי (ניצה שאול) מאביה הנוקשה, הלוא הוא ויקטור חסון האגדי (שייקה לוי), ולגייס משתמט בשם סרג'יו קונסטנטזה (ישראל פוליאקוב). העלילה כל כך צבעונית שאי אפשר שלא להתאהב בדמויות, בסיפור, אפילו בהופעה קצרה של חיילים מצריים.

אסי דיין, כוכב סרטים פטריוטים כמו "הוא הלך בשדות" וכמובן הבן של משה דיין מציג את הביקורת הצבאית הנוקבת ביותר דווקא מרום מעמדו. ברוב הסרטים הישראליים עד אז, צה"ל תמיד הוצג בתור צבא חזק. אף אחד לא היה מתאר לעצמו שייצא סרט שמציג את צה"ל וחייליו בצורה כה מגוחכת ולעגנית ושמי שייזום את הסרט יהיה לא פחות מאחד הסמלים של צה"ל בקולנוע.

"פלאפל אטומי", "אפס ביחסי אנוש", "הלהקה האחרונה בלבנון", "ספיחס" - קיומם של הסרטים האלו היה בסימן שאלה לולא היה אסי דיין אמיץ מספיק בשביל להעביר את המסר שלו כפי שעשה ב"גבעת חלפון אינה עונה".