Seret מהעבר: 30 שנה לבלוז לחופש הגדול

עד היום לא ראיתי אף פעם את הסרט "בלוז בחופש הגדול", ככל הנראה אחד מסרטי הפולחן הישראלים היחידים שלא ראיתי מימיי. אני גדלתי בדור אחר לחלוטין ולכן כשהתחלתי לראות את הסרט עלו חששותיי שלא אצליח להתחבר לאווירה ובטח לא עם המוניטין שצברו מחצית סרטי שנות ה-80 של הקולנוע הישראלי. לכן, אין לי שום בעיות לומר כאן את האמת, האם אני חושב שזה סרט טוב? לא, אני חושב שזה סרט מעולה.

למי שבמקרה לא מכיר, הסרט מספר על חבורת נערים ונערות הנמצאים בסוף שנתם האחרונה בתיכון ובתחילתו של החופש הגדול. תוך כדי הם מתחילים אחד אחד לקבל את צו הגיוס לצה"ל. לאט לאט, עוקב הסרט אחר מסע של איבוד התמימות ותחילת הבגרות, כאשר כל אחד לובש את המדים בלית ברירה ובחשש ממוות בעת השירות.

מדהים כמה הביקורת הנוקבת שמציג רנן שור בסרטו הראשון הינה עכשווית ועדכנית גם להיום. מדהים כמה מעט מאוד שוני יש בין הדור שהוצג בסרט, הדור האבוד של לפני מלחמת יום הכיפורים ואמצע מלחמת ההתשה, לבין הדור שלנו, הדור האבוד של אחרי האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. המדהים ביותר הינו הצורה בה מעביר הבמאי את המסר.

[*]

שנות ה-80 בקולנוע הישראלי הציגו הרבה קולנוע פוליטי. מרבית סרטי הפוליטיקה הציגו דעה אחידה ונוטה לצד אחד במפה הפוליטית בה צה"ל הוא צבא איום וקשה עם אווירה ריאליסטית ונוקשת מאוד. "בלוז לחופש הגדול" הוכיח לי שאפשר להביע דעה פוליטית שהייתה צריכה להיאמר בדרך אחרת. במקום להראות את צה"ל עוצר ומכה פלסטינאים, הציגו את ארל'ה מרסס 'אין מלחמה צודקת'. במקום להראות 20 אימהות צועקות מבכי הציגו בוגרי תיכון אשר שרים בציניות את השיר 'טוב למות בעד ארצנו'. למעשה, הסרט כלל לא מזכיר את המילה 'ערבים' או 'הכיבוש'.

"יוסי, היית צריך להיוולד באוסטרליה", אומר המורה לתלמידו, יוסי, בתחילת הסרט כאשר זה מוחה על כך שמסיבת הסיום תהיה אחרי תאריך גיוסו. כבר מהמשפט הזה אפשר להבין כמה סאבטקסט יש בתסריט של צמד התסריטאים דורון נשר וכמובן רנן שור. המחאה, ההרגשה שנלקחה מאתנו הילדות, ההתנגדות כנגד הממסד הנעשית באופן מלא על ידי ילדים. כל זה נאמר דווקא בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, אשר מאופיינות כשנים בהם גברה הגאווה הישראלית.

[*] בניגוד לשאר סרטי התקופה, הסרט הוא גלובלי. למרות שהוא מדבר באופן ישיר לילדים של אותה תקופה (וניתן לראות את זה בליהוק שחקנים לפני גיוס) ומבקש מהם לצאת במחאה, הסרט גם יכול לדבר לאנשים שנולדו באמת באוסטרליה. ההתעקשות להישאר בתחום התמימות, הפחדנות כפי שמציג אותה ארל'ה (דור צויגנבאום בהופעה גאונית) והנעורים\ יכול לדבר גם לאנשים אשר חיים מחוץ לארץ. בנוסף לכך, בואו נודה- הסרט הזה מצחיק. עם משפטים קלאסיים כמו "אתם רוצים לריב או אתם רוצים לעשן חשיש" או האדפטציה לשיר הקלאסי My Bonnie Is Over The Ocean המחליף את Bonnie לשם המשפחה של יוסי- צוויליך.

האם זה אומר שהסרט הזה מושלם? ממש לא. למרות שהוא משמח כמו סרט בורקס לעומת אחיו לקולנוע הפוליטי המדכאים, עדיין גם בסרט הזה אפשר להבחין במלודרמטיות מוגזמת. האבל והפחד מהצבא מוצגים כבר בדברים הקטנים כגון חבורה של תיכוניסטים אשר מעבירים את הרדיו מחדשות למוזיקה ישראלית. בשלב מסוים זה נאמר בצורה כה רבה ומוגזמת שאני מרגיש כאילו מישהו מנסה להאכיל אותי עם כפית.

אחד הדברים האייקונים בסרט אלה הם קטעי הוויס אוברים של מרגו. אני אהבתי את הקטעים האלו, הם הזכירו לי את אחד הסרטים האהובים עליי - "אני והחבר'ה". מרגו מצהיר באופן גלוי על חששו להתגייס ומנבא שזהו כנראה החופש הגדול האחרון של חלקם. אבל אחר כך, שוב יוסי צוויליך מספר על כמה שהוא מפחד מהגיוס ועל דברים שהוא עוד רוצה להספיק. שוב ארל'ה מספר כמה שמלחמה זה דבר נורא והוא לא רוצה להתגייס. שוב ושוב חוזרים על דבר שכבר הצליח לעבור מזמן.

הדבר הטוב ביותר בסרט הזה, שלדעתי הוא מה שהפך אותו לכל כך אייקוני, הינם ללא ספק הדמויות. קשה שלא לאהוב אותם, קל להזדהות עם הפחד שלהם, קל להתחבר להתנהגות הצעירה והמופרעת, קל לזכור את הדיאלוגים האייקוניים ביניהם ובמיוחד קל לאהוב אותם. זהו סרט מעט שונה, מין "שיער" ישראלי. אני לא חושב שמישהו אי פעם עשה בישראל סרט מחאתי מנקודת מבטם של בני נוער ולא יודע אם במציאות של היום מישהו יעז לעשות זאת שוב.