Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: חמישה קומיקאים אירופאים שנשכחו

מקס לינדר

גבריאל מקסמילאין נולד ב-1883 בצרפת להורים עשירים בעלי כרמים שציפו ממנו להיות חלק מן העסק המשפחתי, אך עם תשוקתו לקרקס המטייל ולעולם התיאטרון הוא בחר ללמוד משחק. "שום דבר לא נראה לי יותר חסר טעם מאשר המחשבה על חיים בין הענבים".

ב-1904, כאשר הצעות מטעם התיאטרון חדלו, גבריאל שלקח את שם הבמה "מקס לינדר" פנה לביטוי אומנותי מסוג אחר ודי חדש בזמנו - קולנוע. בחברת הסרטים הצרפתית "פאת'ה" הוא, עשה המון סרטי קומדיה קצרים ומהצד הוא גם עבד עם אחד מאבות הקולנוע ז'ורז' מלייס, כך תוך שנה הוא נהפך לכוכב על ברחבי העולם. "מקס" הדמות האהודה שלו היה טיפוס ראוותני, עשיר מהחברה הגבוהה, תמיד מתהלך לו עם בגדים מפוארים, כובע צילינדר, משקף, שפם צרפתי, בעל עין נודדת לנשים יפהפיות, תאווה לחיים הטובים, והתנהגות הזהה לזו של ליצן קרקס.

אך ב-1915 תחרות צץ לו פתאום צ'ארלי צ'אפלין הנווד הקטן, מעריץ גדול של לינדר ואחריו לא התעכבו להגיע עוד כמה מתחרים - באסטר קיטון, הארולד לויד, הארי לאנגדון, אוליבר הארדי וסטן לורל (לימים השמן והרזה) והרשימה רק התארכה עם הזמן. לינדר התגייס במלחמת העולם הראשונה ונפגע קשות פיזית ונפשית. עם שובו לינדר המעורער פיזית ונפשית נהיה למחוסר עבודה. צ'אפלין מילא את מקומו בתור הקומיקאי האהוד, ההלם הכביד עליו מה שגרם לדיכאון כרוני. ב-1925 לינדר ואשתו הצעירה הצליחו להתאבד לאחר מספר ניסיונות קודמות שכשלו.

מבין 500 הסרטים שבהם לינדר השתתף רק 90 שרדו, רובם לא באורכם המלא, אך בכל זאת ההשפעה שלו עדיין מהדהדת ובולטת לעין. "סצנת המראה" קטע קומי ידוע שהרוב מייחסים לאחים מרקס מתוך הסרט שלהם "מרק ברווז" (1933)

למעשה הושפע מקטע זה בלהיט האחרון של לינדר מ-1921 "שבע שנים מזל רע"

עם פטירתו הטראגית של לינדר, צ'אפלין סגר ליום אבל את האולפנים שלו והכריז ש"הפרופסור מת". כמובן שצ'אפלין דאג לכלול קטע מחווה לו בסרטו "הקרקס" (1928)

וויל היי

היי נולד ב-1888 באנגליה. בגיל 21 הוא החליט לעסוק בלהטוטנות לאחר שהוא צפה במופע של הקומיקאי האמריקאי וו. סי. פילדס. כך אט אט היי נהיה לשחקן קומי ראשי בתיאטרון. השטיק שלו היה לגלם דמויות סמכותיות בתור שלומפרים מוחלטים. שמו הפך למסחרי בעיקר בשל דמות המחנך המפוזר. הקריירה הקולנועית שלו אמנם הייתה קצרה - פעילותו על המסך החלה ב-1934 והסתיימה ב-1943 רק כמה שנים קצרות לפני מותו- אך בין אותן שנים שמו, קולו, ופרצופו של היי היו מוכרים יותר מאלו של המלך ג'ורג'. הוא השתתף בסך-הכל ב-18 סרטים באורך מלא. היי שינה מעט את הנוסחה הקומית הנפוצה שהיא - לקחת דמות מגוחכת ולתת לה להתעמת עם דמות סמכותית יותר כשהתוצאה כמובן תהיה שהדמות ראשית למרות האופי המטורלל שלה תגרום לאישיות הסמכותית להיראות אף יותר מטורללת ומגוחכת ממנה בתהליך. במקום זה הדמויות הראשיות שלו היו אותן אושיות סמכותיות לכאורה, נורמליות לחלוטין והדמויות המגוחכות נהפכו למשניות בעלילה. עם בריאותו המדרדרת היי נעלם אט אט מעיני הציבור ושמו בקושי הוזכר עד פטירתו ב-1949.

[*]

אלברטו סורדי

סורדי נולד ב-1920 באיטליה למשפחה עם רקע תיאטרלי ומוזיקלי, החל ללמוד דרמה ואופרה אך דחו אותו בגלל מבטאו הרומאי כבד - אותו מבטא שבעתיד הפך לאחד מסימני ההיכר שלו. עם שובו הביתה מהלימודים הוא נהיה לשחקן מבוקש במופעים קומיים בשל יכולתו לחקות את אוליבר הארדי מהשמן והרזה , מה שסלל את דרכו לעולם הקולנוע.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוא פגש את הבמאי פדריקו פליני שבזמנו רק התחיל לעסוק בקולנוע בעצמו. כמה שנים אחר כך סורדי לוהק בתפקידים ראשיים לשניים מסרטיו הראשונים של פליני "השייח הלבן" (1952) ו"הבטלנים" (1953). הראשון שבהם היה שנוא על המבקרים אך השני גרר אחריו שבחים מהללים.

סורדי ביסס את מעמדו ככוכב באיטליה עם הסרט "אמריקאי ברומא" (1954) והוא החל לקבל תשומת לב ברחבי העולם בזכות משחקו ב"מלחמה הגדולה" (1959) בתור פחדן שהופך לגיבור. בשנות השישים הוא החל לעבוד באנגליה עם כוכבים כגון דיוויד ניבן בסרט "האויבים הטובים ביותר" (1961). באותה התקופה סורדי גם החל לביים סרטו הראשון כבמאי היה "עשן מעל לונדון" (1966). בשנות השבעים סורדי סטה מעט לכיוון הדרמטי יותר עם סרטים כגון "איש קטן ממוצע" (1977), שם רבים טוענים שהוא נתן את הופעת חייו בתפקיד אב שחפץ בנקמה לאחר שבנו נהרג במהלך שוד.

סורדי, שהיה שמרני פוליטית, נהג להיות מושא ללעג בקרב המעגלים בהם שלט השמאל. הוא קיבל הרבה ביקורות חריפות בשל נטייתו לגלם את האיטלקי הממוצע באופן הכי מוקצן שניתן לתאר כמעין קריקטורה אנושית. כמו שאישיותו הייתה גדולה וצבעונית על המסך, כך היא הייתה קטנה ושקטה מחוץ לו. אחרי למעלה מ-150 סרטים סורדי הכריז על פרישתו ב-2002, שנה לאחר מכן הוא הלך לעולמו.

[*]

טרי תומאס

נולד כתומאס טרי ב-1911 בלונדון בילדותו טרי נהג להפיק מופעי בידור בבית על מנת לרומם את רוחם של הוריו שיחסיהם הידרדרו. הוא החל ללמד את עצמו כבר מגיל עשר מגוון גינונים וטכניקות הבעה, אך כאשר באוניברסיטה אמרו שאין לו כישרון משחק תומאס הקים להקת ג'אז וכך נסללה דרכו אל הקולנוע בעזרת המוזיקה.

טרם מלחמת העולם השנייה ואחריה תומאס לקח חלק במגוון הופעות מוזיקליות קומיות במהלכן הוא סידר לעצמו דמות קבועה - שפם מנופח, רווח בין שתי השיניים הקדמיות, מחזיק סיגריה ארוך, הבעות פנים מוקצנות, תנועות מוגבלות ומבטא נעלה. בתקופה זו תומאס טרי האדם וטרי תומאס הדמות התמזגו לאחד - הג'נטלמן שאינו באמת ג'נטלמן.

הוא אפילו הופיע מול משפחת המלוכה. זה פתח לו מספר דלתות בטלוויזיה, ברדיו, וכמובן לאחר שנים עם תפקידים מזעריים נטולי קרדיט לבסוף בגיל 45 קיבל את התפקיד המשמעותי הראשון שלו בקולנוע מייג'ור היצ'קוק ב"התקדמותו של טוראי" (1956) עם איאן קרמייקל איתו הוא שיתף פעולה עוד כמה פעמים במהלך השנים. בארה"ב הוא השתתף בסרטים "מטורף מטורף מטורף העולם" (1963) ו"כיצד לרצוח את אשתך" (1965).

אבל בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים הקריירה שלו החלה להאט, הסיבה הייתה שהוא אובחן כחולה פרקינסון. בין תפקידיו הבולטים בתקופה זו היו סר היס הנחש בסרט האנימציה של דיסני "רובין הוד" (1973) ו"ד"ר פייבס הנתעב" (1971). בשנות השמונים תומאס נמצא על-ידי התקשורת חי תחת תנאים מחפירים חולה מאוד, מרושש לחלוטין, וללא שום קשר עם העולם החיצוני מזה זמן רב. הכתבה שנעשתה עליו הביאה לו הרבה תרומות שכיסו חלק מהחשבונות הרפואיים שלו, אבל מצבו הבריאותי הדרדר, הכסף אזל שוב, ותומאס נפטר ב-1990 לאחר מאבק ממושך במחלה.

מונולוג הפתיחה של טרי תומאס מסדרת הטלוויזיה "המופע של ג'ודי גארלנד" (1963)

אוסי אוסוולדה

אוסוולדה נולדה ב-1897 בגרמניה. מגיל קטן היא למדה שירה וריקוד כדי להיות בלרינה מקצועית. באחת מההופעות בהן היא הייתה רקדנית רקע ראה אותה התסריטאי והשחקן האנס קרולי ,שהמליץ עליה לבמאי הקומי הנודע ארנסט לוביטש.

אוסוולדה ולוביטש נהפכו לחברים טובים הוא ליהק אותה בשישה מסרטיו בין השנים 196-1919, שהפכו אותה לכוכבת קומית. היא כונתה "מרי פיקפורד של גרמניה" בגלל הדימיון שהיה בינה לבין השחקנית האמריקאית שכמוה גילמה דמויות צעירות, לעתים אפילו ילדות קטנות דבר שעבד בגלל המראה העדין, השיער הבלונדיני המתולתל, והחיוך האדיב שהיה להן.

בניגוד לפיקפורד הדמויות אותן גילמה אוסוולדה היו ברוב המקרים ההפך המוחלט מאיך שהן נראו ממבט ראשון. הבידור הגיע ממה שהסתתר מאחורי אותו מראה חביב מן האגדות. דמויותיה היו נורא ילדותיות, מפונקות, ואנוכיות להפליא. כמו פיקפורד גם אוסוולדה פתחה חברת הפקות משלה יחד עם בעלה אבל העסק נאלץ להיסגר לאחר גירושיהם ב-1925. בכל זאת היא המשיכה עם קריירת המשחק שלה, רק בשביל שהיא תגיע לעצירה מוחלטת שנה לאחר מכן כאשר הראינוע הפך לקולנוע עם תגלית הסאונד.

היא הופיעה בשני סרטים עם קול ללא כל הצלחה לכן היא חזרה לבמה. עם האווירה העוינת בגרמניה באותה תקופה אוסוולדה היגרה לפראג עם השותף היהודי שלה שם היא חיה את שארית חייה עלומת שם עד מותה ב-1948.

[*]