Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קאלט דה בולשיט: הסרטים הישראלים שכולם אוהבים

הכוכבים של שלומי

כתב: יוחאי גורלי

המילה שמתמצתת את מרבית הבעיות שלי עם הסרט הזה היא "מיושן". זה מרגיש כמו מעין דרמה משונה שיצאה בשנות ה-80 המוקדמות, אבל הסרט הזה יצא לפני לא הרבה יותר מעשור, והוא כבר לא הזדקן טוב. העלילה מצליחה לעבור בכל הקלישאות של דרמות ישראליות: ילד דיסלקט גאון כדמות ראשית, הצורך של הילד לשאת המון מהעול של הבית ולטפל באימו כקונפליקט אישי של דמותו, הורים גרושים וסיפור אהבה בכתיבה בינונית לעיתים קרובות, כל מה שצריך כדי להפוך את הסרט ל"אמנותי".

מפתיע לזכור ששמי זרחין ביים וכתב את הסרט, כי הוא גדל להיות במאי של קולנוע באמת מוצלח ואיכותי, ולאחד היוצרים הקולנועיים המובילים בארץ. האיכות ה"אובייקטיבית" של הסרט- המשחק, הצילום והעריכה גרועים למדי, ברמה שמורידה מהאמינות של הסרט.

הדמות הראשית היא מעין קלישאה אחת מנופחת וחסרת ייחוד, שלא מצליחה לסחוב את הסיפור, בטח שלא עם ההופעה חסרת הכריזמה של אושרי כהן (שבהמשך הקריירה שלו נתן הופעות משחק הרבה יותר טובות).

אבל אולי הבעיה הגדולה ביותר בסרט היא שפשוט אין לו עיקר, אין לו מרכז אמנותי ומעט הנושאים והרגשות שהוא מעלה הם מאוד שחוקים. מלבד לכמה סצנות ושורות מוצלחות, מרבית הסרט נכשל ופשוט משעמם אותי כשאני מנסה לצפות בו.

שלאגר

כתב: אלעד שלו

אני אוהב את הקולנוע של אסי דיין וממש לא רק בזכות "גבעת חלפון". בסרטיו הטובים כמו "החיים על פי אגפא", "מר באום" ואפילו "שמיכה חשמלית ושמה משה" יודע דיין לזקק את המהות הישראלית והאנושית במורבידיות צינית שמשעשעת ומבהילה בו זמנית.

אך בסרטו החמישי כבמאי, בו חזר דיין לשתף פעולה עם חברי הגשש החיוור שלוש שנים לאחר "גבעת חלפון", הוא מנסה לביים פארסה מוזיקלית שכושלת בכל אספקט. העלילה על מוסכניק שחולם להיות כוכב, שמנהל מאבק כדי לזכות בליבה של בחורה צעירה בגילומה של עופרה חזה, המכריזה על עצמה כפרחה ובשיאו הזכור של הסרט פוצחת ב"שיר הפרחה" האלמותי, הינה חסרת היגיון וטיפשית להחריד ולרגעים הסרט נדמה כגרסה קומית ולא הרבה יותר מוצלחת ל"ימים של אהבה" הבזיוני של מנחם גולן.

דיין, חזה והגשש החיוור המשיכו לקריירה מוצלחת לאחר הסרט (וכך גם כוכבי האורח צביקה פיק, רבקה מיכאלי, אפרים שמיר, ירון לונדון ועוד), אך הסרט לא עומד במבחן הזמן ולמרות שהיה להצלחה יחסית בזמנו ונכנס לפנתיאון בזכות שיר הנושא שלו, עדיף לכוכביו להיזכר בזכות סרטים מוצלחים יותר.

החטאים

כתבת: שרון טהר

סרטו החדש של אבי נשר, "החטאים" קיבל שלל ביקורות מהללות לאחר שיצא השנה לאקרנים. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, מספר את סיפורן של שתי אחיות למשפחה אמידה, בה אב המשפחה הינו רופא מצליח, בירושלים של שנות ה-70. כאשר האחיות מנסות לפענח סוד אפל בעברו של אביהן, מתקופת השואה, המשפחה עוברת משבר.

לכאורה תסריט מעניין, עם הרבה פוטנציאל. אבי נשר לוקח את התסריט ובונה הפקה תקופתית מרשימה מאוד וזה ניכר. כשצופים בסרט נהנים מההשקעה, מהיופי מתשומת הלב לפרטים הקטנים שמאוד נדירה בקולנוע הישראלי, בייחוד בסרטים תקופתיים. אך את המארג ההיסטורי שנבנה למול עיננו, אפשר להשאיר שם, פשוט כי הדמויות בעלות הפוטנציאל האדיר, לצמוח ולעבור מסע נשארות אנמיות, ולא אמינות. נכון הדבר לגבי הדמות הראשית של ג'וי ריגר, זמרת אופרה צעירה, שלא מתפתחת רגשית למרות כל מה שהיא חווה במהלך העלילה.

למרות ההזדמנות שהייתה לנשר, להפוך את דמות האב לדמות מפתח שכיף לצפות בה, הוא נותר לא אמין, ודי פלסטי. נקודת האור היחידה שמצאתי בסרט היא נלי תגר הנפלאה, שכל משפט שנאמר על ידה, הופך לפנינה. לבסוף מדובר בסרט צבעוני מאוד, ומאכזב עוד יותר.

חגיגה בסנוקר

כתבת: קרן קוצ'ר

דבר די נפוץ הוא שבקטנותם אנשים צופים בסרטים מסוימים וכלל לא מבינים את המתרחש בשל גילם לכן אני קיוויתי לאחרונה שזה היה המקרה איתי כאשר צפיתי שוב באותם סרטי בורקס שראיתי בעבר. לצערי הרב עם כל ההבנה שרכשתי בתחום הקולנוע דעתי כלפי רובם רק החמירה ו-"חגיגה בסנוקר " הינו אחד מהם.

העלילה עצמה נהפכה עם הזמן למעין אלמנט נדוש אותו קומדיות מצבים בטלוויזיה נוהגות לאמץ אל חיקם כשהרעיונות הטריים מתחילים לאזול - שני נוכלים חייבים כסף לפושע גדול ולאחד מהם יש אח תאום זהה החי חיים ישרים. לטעמי העובדה שלא היה תסריט מסבירה את הבעיות בסרט מאחר והוא רק היה יסוד רעוע עליו צוות השחקנים אילתר דיאלוג מוקצן הגרם לדמויותיהם להרגיש יותר כמו קריקטורות המתחזות לדמויות, מה שתרם להרגשת הניתוק והבלבול המוחלט כשאותן הקצנות אנושיות קפצו ממצב אחד דמוי מערכון לשני.

איים אבודים

כתב: עומר חגי

קשה לשפוט כשמדובר על סרטים ישראליים, זה תמיד יהיה סיפור חיים של מישהו. והוא תמיד אמור לרגש אותך לא משנה מה. כי אתה ישראלי ואתה יודע מה זה. אבל מה קורה אם הוא לא מרגש? אם להגיד את האמת, אני לא יודע מה זה אומר להתבגר בשנות השמונים, אני לא יודע מה זה לגדול בבית עם אבא נכה והרבה אחים. ואני לא יודע מה זה כשאתה ואחיך מתאהבים באותה בחורה. אבל אני כן יודע שהבכיינות הזאת של אושרי כהן ומיכאל מושונוב פשוט גורמת לי להישאר אדיש.

לא ייתכן שאני מקבל את אותה תחושה שאני מקבל מהסדרה ""Freaks and Geeks מסרט שהיה מועמד ל-14 פרסי אופיר וזכה בארבעה. לא שיש משהו רע בקומדיות התבגרות. אפילו ל"אסקימו-לימונים" יש את הקסם שלהם. אבל אולי שחקנים יותר צעירים וקצת פחות מוכרים היו מעבירים את הסיפור הזה בצורה שהייתי יכול יותר להבין ולהתחבר.

הסרטים של שי כנות

כתב: מתן שאווטר יניב

בשנת 2014 יצא לו הסרט "שושנה חלוץ מרכזי", שסיפר על כדורגלן מפורסם שעקב פלירטוט עם מושא אהובתו של מאפיונר מקבל עונש - לצאת מהארון על אף היותו סטרייט. אם רק זה נשמע לכם מטופש, אז כנראה קלטתם את הכיוון שלי. כשהסרט הצליח בקופות, חשבתי לעצמי טוב נו זה בטח אפקט הגל גדות שבדיוק קיבלה את תפקידה כוונדר וומן. עם זאת, מסתבר שהקהל גם התלהב מהסרט הבא של כנות שיצא בדיוק שנה אחרי, "איביזה" וגם מ"ארבע על ארבע" שיצא השנה.

אני מתנגד לכל מה שמייצגים הסרטים של כנות: עשיית סרטים עצלנית, קיטשיות בלתי נסבלת, בימוי שקובע שכל הדמויות חייבות לצעוק, תסריט לא קיים, הפיכת הדמויות הנשיות לטיפשות רודפות מין , דמויות שטוחות ובעיות המשכיות. בקיצור, אם בא לכם קומדיית קיץ טובה שלא צריך לחשוב בה הרבה וגם השקיעו בה מאמץ, פשוט תראו את "הלהקה האחרונה מלבנון".