לקראת דוקאביב: סקירת סרטים מומלצים

דם חם

מבקר: אלעד שלו

תסכימו איתה או תתנגדו אליה, טל גלבוע היא דמות שלא ניתן להישאר אדישה אליה. הפעילה הטבעונית, שמקדישה את החיים שלה למען שחרור בעלי החיים, היא אישיות כריזמטית שסוחפת אחריה פעילים במאבקה הדון-קישוטי. אך ככל שהמאבק הולך ומשתלט עליה, כך הוא הופך לחזות הכל ופוגע בחייה הפרטיים.

סרטו של גיל גולן, "דם חם", עוקב במשך מספר שנים אחר גלבוע החל מהיותה פעילה בולטת בתנועה הטבעונית בישראל ועד להפיכתה למודל לחיקוי דרך מאבקה בעיקר בזכות זכייתה בתכנית "האח הגדול", שהעלתה באופן גורף את המודעות לסבלם של בעלי החיים והפכה את ישראל לאחת המדינות המובילות בעולם באחוז הטבעונים החיים בה.

לזכותו של הסרט עומדת אישיותה החזקה של גלבוע, שנלחמת נגד אי צדק בכל מקום אותו היא רואה ושהפגיעה המסיבית ברווחתם ובחייהם של בעלי חיים מכאיבה לה באופן אישי והיא מוכנה לנקוט באמצעים שייראו קיצוניים בעיני חלק מהאוכלוסייה כדי למנוע עוול שהוא לשיטתה קיצוני ואכזרי בהרבה.

אורכו הקצר של "דם חם" (49 דקות) לא מאפשר באמת העמקה לתוך התהליכים אותם עוברת גלבוע שגם מובילים להתפרקות התא המשפחתי שלה, באופן שאינו מוצג כהלכה בסרט. "דם חם" נותן הצצה מעניינת אך לא מעמיקה מספיק לדמותה המסקרנת של הפעילה הבולטת, אך לעיתים נדמה יותר כסרט "מטעם" ארגוני בעלי חיים, מאשר כיצירה דוקומנטרית העומדת בפני עצמה. יחד עם זאת הוא מספק הצצה חשובה לתעשיית הבשר האכזרית וחשיבותו היא בעצם עשייתו.

[*]

אני לא הכושי שלכם

מבקר: יוחאי גורלי

"אני לא הכושי שלכם" הוא דוקומנטרי על הסופר האפרו-אמריקני ג'יימס בולדווין. הסרט היה מועמד לאוסקר, והוא מנסה להעביר את התובנות המרתקות בהחלט של בולדווין על היסטוריה אמריקנית, גזע, ומה שמשלב ביניהם, דרך סיפורי חייהם ומותם של 3 מחבריו, דמויות משמעותיות במאבק השחור: מדגר אוורדס, מרטין לותר קינג ומלקולם אקס.

הסרט הוא, לפני הכל, מאוד מעניין, וממחיש היטב את הנושאים והמסרים שלו. הוא מהווה מעין שיעור אקדמי מרתק שחוקר במורכבות בלי לפשט לרגע את פוליטיקת הגזע שמושרשת עמוק בעורקיה של ארצות הברית (ואיכשהו מצליח להיות אוניברסלי מספיק כדי לעורר כמה שאלות גם על המצב כאן). לאט לאט ודרך טפטופים של קטעים מסרטים הוליוודיים ישנים והערות של בולדווין עליהם, יחד עם עוד קריינות מכתביו, הנרטיב של ההיסטוריה השחורה של ארצות הברית וההיסטוריה של ארצות הברית ככלל, נבנים במשך 95 דקות של עשייה דוקומנטרית מרשימה כדי ליצור מבט חכם ומרשים על הנושא שגרם לי להבין אותו מפרספקטיבה רעננה שהרגישה מדויקת, דרך המבט הייחודי של בולדווין.הסרט, שמקוריין במומחיות על ידי סמואל ל. ג'קסון, מרגיש לעיתים יותר כמו מאמר סינמטי, שההנאה האינטלקטואלית ממנו מרכזית הרבה יותר מההנאות האסתטיות והרגשיות שמאפיינות חוויות קולנועיות אחרות. זה קונפליקט מרכזי בקולנוע דוקומנטרי: לאזן בין ה"עיתונות" ל"אומנות", בין גישות של שני העולמות השונים הללו. הסרט הזה הוא דוגמא לאחד שנופל יחסית לאזור העיתונאי של הספקטרום, כי הליבה שלו הוא כביכול המסע ההיסטורי-סוציולוגי-פילוסופי שתובנותיו של בולדווין מראות לנו. כביכול.

הדבק בין הסצנות שגורם לסרט באמת לעבוד כמכלול הוא לא רק החוכמה של בולדווין או של הבמאי ראול פק ש"אוצר" את שורותיו למניפסט קוהרנטי ושלם. מעבר לאלו, האופי הכובש של בולדווין הוא באמת מה שעובד כאן. זה מצטלב עם החוכמה שלו לעיתים קרובות, כמובן, אבל משהו בהסתכלות טובת הלב שלו הוא מה שבאמת שובה את הקהל לעקוב אחריו. בולדווין משמש כאן כמספר, חצי-דמות רק, ובכל זאת הוא מצליח לסחוף את הקהל להקשיב לו מספר את הסיפור של חתיכה נכבדת מההיסטוריה האנושית. זה לא נבנה רק על הפילוסופיה שלו, אלא פשוט על הצ'ארם הספרותי ומלא האופי שלו.

בניית האופי של הדמות נעשית באלגנטיות כל כך שבקושי שמים לב אליה, אבל הבחירות של פק (הבמאי) אילו ציטוטים שלו לשים ובאיזה סדר הן רגישות , חכמות ועושות את העבודה. ההסתכלות של בולדווין על קולנוע הוליוודי, משהו שמוכר לכולנו, בגישה מכבדת, חכמה וביקורתית היא חלק ממה שהופכת אותו לדמות אמפטית כל-כך, והקריינות החמה של ג'קסון בתור בולדווין מסייעת אף היא. אבל יותר מכל מה שעושה זאת הוא ההסתכלות האישית והכנה שלו על נושאים פוליטיים גדולים. הוא ממחיש את דעותיו וטיעוניו לא בעזרת דוגמאות רחוקות, אלא בעזרת אנשים בשר ודם, סבלם, כאבם והסכנה שהם חווים על בסיס יומיומי. זה מצליח לחזק את המסר וגם את ה"דמות הראשית", וזה מרשים למדי.

אולי התובנה האהובה עליי שלו מהסרט מגיעה מראיון ישן שלו, והיא ממחישה זאת נהדר. המראיין מתייחס אליו כ"פסימיסט" בנוגע למצב השחורים. בולדווין, בתגובה, נרתע באנושיות ואז מתחיל את התשובה החזקה. "אני לא פסימיסט" הוא אומר, "אני לא יכול להיות פסימיסט, כי זה יצריך ממני להחשיב חיי אדם לנושא אקדמי. אז אני נאלץ להיות אופטימיסט". מעבר לחוכמה הגדולה שיש למשפט הזה בעיניי, זה פשוט מאפיין את בולדווין כדמות סינמטית באופן נהדר.

אואזיס: סופרסוניק

מבקרת: לירון אברהם

במבט עליון מתוך ההליקופטר, רואים חברי להקת "אואזיס" את מיליוני המעריצים שמחכים רק להם על הדשא. בסרט הדוקומנטרי " אואזיס: סופרסוניק", שיצא לפני כשנה ויוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב", ניתנת לקהל הזדמנות להציץ עליהם.

"סופרסוניק" מאפשר זווית צפייה חד פעמית אל אחורי הקלעים של אחת הלהקות המצליחות בעולם. הלהקה, על ששת חבריה, מתבססת על מערכת היחסים של מקימיה, זוג האחים נואל וליאם גלאגר, שמספקים עד היום כותרות בריבים מתוקשרים חדשות לבקרים. נואל הוא כותב השירים והגיטריסט, בעוד ליאם הסולן, וביניהם מפרידות חמש שנים ולא מעט יריבות, מה שגרם לימים לעזיבתו של נואל והתפרקות הלהקה.

[*]

מעניין, בעיקר מנקודת מבט צעירה, לראות הצצה כה אותנטית אל שנות התשעים המוקדמות. על עלייתה, וגם נפילתה, של להקה שגם אני גדלתי על שיריה. האחים גלאגר ושאר חברי הלהקה המתחלפים חיים בין אלכוהול, סמים, מריבות, בחורות והופעות. עם מאות פעמים בהן נאמרה המילה 'פאקינג', הם עוברים מסע ממנצ'סטר הקטנה בה גרו עם אימם דרך הקמת הלהקה ב-1991, ועד לשיא בנבוורת', 1996, כשארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה ניסתה להשיג כרטיס להופעותיהם.

קשה לומר שהסרט משעמם, אבל הוא ארוך, ארוך מאוד. אלו כמעט שעתיים בהן התיעוד איטי ברגעים מסוימים, ולא ברור באחרים, כאשר קולותיהם של הדוברים נשמעים ברקע ושמם כתוב בצידו השמאלי של המסך, בקטן. איכות הצילום מדהימה, זוהי כמעט פיסה ארכיונית, והצופה חושק בצלילה מהירה אל העבר.

רוב רובו של הסרט עוסק ב"ימי הזוהר" של הלהקה (עד כמה שאפשר כשאף מלון לא מוכן להלין אותה בשל זריקת רהיטים עקבית מהחלון), בעוד שתיעוד הפירוק וסיבותיו, חסר. דווקא האנושיות שבריב בין אחים, והאגו שגובר על כל-כך הרבה כישרון, הוא החלק שיכול היה להפוך את "סופר-סוניק" ליוצא דופן.