חדשות סרטים

חג הביכורים: סרטי הבכורה הטובים ביותר של במאים

מאת: |
חג הביכורים: סרטי הבכורה הטובים ביותר של במאים
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
לכבוד חג השבועות ביקשנו מכתבי האתר לבחור את סרטי הביכורים האהובים עליהם - סרטים ראשונים של במאים מצליחים שסימנו על הכיוון אליו הולכת הקריירה של הבמאי והעידו על כישרון יוצא דופן כבר מסרט הבכורה
אדגר רייט - מת על המתים (2004)

כתב: עומר חגי

טכנית זה לא סרט הביכורים של אדגר רייט, שביים בשנות התשעים סרט אינדי שלא הופץ מסחרית. אבל זהו הסרט סטודיו הראשון של רייט והסרט הראשון בטרילוגיית ה"קורנטו״ בכיכובם של סיימון פג ושות׳. כבר ב-2004 היה אפשר לראות שהבמאי הבריטי רואה סרטים בצורה שונה מבמאים אחרים. אין דבר אחד בסרט הזה שלא נעשה בצורה הכי מקורית שיכולה להיות. רייט לוקח נושא כל כך הוליוודי כמו אפוקליפסת זומבים ומשלב קומדיה בריטית משובחת מבלי שהאחד יפגע בשני ובדרך מציג כמה מסצנות האקשן הכי יצירתיות ומשעשעות שהז׳אנר אי פעם ראה.

ובכל זאת רייט מצליח לשים את הקטסטרופות בצד ולספר סיפור אנושי על בחור שתיין ומערכות היחסים שלו עם חברו הטוב, עם אמא שלו ועם החברה שלו, מוטיב שחוזר גם בסרטיו האחרים בטרילוגיה. ברצינות, גם אם אתם לא אוהבים את הז׳אנר, לכו לראות סרט של אדגר רייט. מבטיח שזה לא מה שחשבתם.



סטיבן ספילברג – דואל (1971)

כתב: רון פוגל

המפלצת הראשונה שברא ספילברג בסרט מבריק ומטריד. נהג תמים מנסה לעקוף משאית כבדה, אבל לנהגה פתיל קצר, והוא, בתורו, מתחיל להתעלל בנהג האומלל. לאורך כל הסרט לא נראים פניו של נהג המשאית שמקבל הילה של יצור מסתורי, בלתי נשלט ובעל רצון עצמאי משלו. שיעורי הבית של ספילברג לקראת "מלתעות". מעט דיאלוגים, הרבה קולנוע.



פרנק דרבונט - חומות של תקווה (1994)

כתב: ניצן המבורג

היוצר והבמאי פרנק דרבונט צבר ניסיון דל בלבד בסרט קצר ובסרט טלוויזיה, לפני שקפץ למים העמוקים עם סרט הביכורים המוצלח שלו – "חומות של תקווה". היצירה הקולנועית המרגשת ומעוררת ההשראה, בכיכובם של טים רובינס ומורגן פרימן, מבוססת על נובלה מאת סופר המתח והאימה הנודע סטיבן קינג, למרות שלמרבה ההפתעה הוא לא חונה בז'אנר האימה האופייני לו.

המוניטין של דרמת הכלא הזו הוא ממש כמו יין – הוא רק משתבח עם שנים. בסרט הוכיח את עצמו דרבונט כאמן של ממש, כשהצליח ליצור את אחד הסרטים העצמאיים המוכרים ביותר שידעה הוליווד ובכלל מהסרטים הטובים ביותר שאי-פעם נעשו. בזכות משחק נפלא, הכתיבה, הבימוי והנרטיבים האפלים, המרתקים והאנושיים, הסרט כבר הפך מזמן לקלאסיקה ומדורג במקום הראשון בדירוג הסרטים הטובים בכל הזמנים באתר IMDB. בהמשך הקריירה דרבונט ביים את הסרטים "גריין מייל" ,"מג'סטיק","הערפל", ואת סדרות הטלוויזיה "המגן", "המתים המהלכים" ו"מוב סיטי".

קוונטין טרנטינו – כלבי אשמורת (1992)

כתבת: נדין ביטון

בשנת 1992 "כלבי אשמורת" הפיץ את הבשורה בקולנוע כמו רעם ביום בהיר, האלימות המסוגננת וההומור השחור הכתירו אותו לסרט קאלט שמשך אחריו עדר מעריצים מאז ועד היום. הסרט עוסק בקבוצת פושעים שמנסה להבין איך שוד היהלומים שתכננו כל כך טוב, נעצר במארב משטרתי. הם מצליחים להימלט ומגיעים למחסן נטוש, שם כל אחד מהם מנסה לברר מיהו הבוגד. בין דיאלוג לדיאלוג, רמת המתח עולה ועימה רמת האלימות כשמתגלה כי כולם חשודים במידה שווה.



בן אפלק - נראתה לאחרונה (2007)

כתב: אלעד שלו

הוא אולי מוכר יותר ככוכב קולנוע וביים עד כה רק ארבעה סרטים, אבל נדמה כי הקריירה של בן אפלק הולכת בכיוון הנכון לאחר זכייתו באוסקר על "ארגו". יחד עם זאת דווקא סרטו הטוב ביותר היה סרט הבכורה שלו שחשף את נקודות החוזקה שלו: דגש על אווירה אורבנית המציגה את בוסטון במלוא תפארתה וכיעורה בו זמנית, איזון בין סצנות פשע סוחפות לדרמה אנושית חזקה ופיתולים תסריטאים נבונים. הסרט, המבוסס על ספרו של דניס ליהן ("מיסטיק ריבר"), מתאר את ניסיונם של זוג בלשים לחקור יחד חטיפה של ילדה קטנה. החיפוש הופך למשבר המסכן את מערכת היחסים שלהם ואת חייהם.



מל ברוקס – המפיקים (1967)

כתב: יוחאי גורלי

סרט הביכורים של במאי הקומדיה והפארודיה מל ברוקס. שבע שנים לפני המאסטרפיס הקומי שנקרא "אוכפים לוהטים", ברוקס שיחרר את הסרט המשונה הזה, שמהווה דוגמא לכמה מופרע ואקסצנטרי ההומור שלו יכול להיות. כאן הכוונת השנונה, הצינית והאוהבת בו זמנית לא מכוונת לז'אנר קולנועי אלא לעולם התיאטרון של ברודווי.

הסיפור הוא, בקצרה כזה: גבר צנום וצנון (ג'ין ווילדר בהופעה חד פעמית) חובר לדון ז'ואן שמנמן (זירו מוסטל) ששוכב עם נשים מבוגרות ליצירת מחזמר גרוע ככל האפשר, כי הם מפתחים שיטה כלכלית שלפיה זה יניב להם יותר רווח בברודוויי. הסאטירה על חוסר ההיגיון הקפיטליסטי שנובע מעולם התיאטרון הזה הוא חלק לא קטן מההומור של הסרט, אבל הוא גם בהחלט לא כל ההומור שלו.

אולפנים רבים סירבו להפיק את התסריט הזה כי רבים מצאו אותו וולגארי מדי. אפשר להבין למה: יש פה הומור שחור ואבסורדי בתערובת מושלמת וקשה קצת לעיכול, אבל המאמץ הקל משתלם ליצירת חוויה קולנועית הזויה וקורעת מצחוק. ההומור של הסרט הוא שונה מאוד מכל מה שברוקס עשה בהמשך הקריירה. המפיקים" מספק תחושת חופש אמנותי והתפרעות קומי שרק סרט ביכורים בוסרי וחסר מגבלות כזה יכול לתת.

דיוויד לינץ' - ראש מחק (1977)

כתב: דין קליין

סרט ביכורים טוב הוא כמו חרב דו צדדית - מצד אחד זה מקפיץ את המניות של הבמאי ומאיר אותו בזרקור בעולם התחרותי מאוד ומצד שני הוא משליך על הכתפיים של אותו במאי ערימת ציפיות שעלולות לערער את החזון שלו. מה שמוכיח שניתן באמת להעריך את הסרט הראשון רק באופן פרדיגמטי המציב מולו את שאר הפילמוגרפיה של אותו במאי. אבל יש סרטים ראשונים שהם כרטיס ביקור מושלם ומצליחים לזקק בתוכם את הייחודיות של הבמאי הטירון ומכילים את המרכיבים שירכיבו את הפילמוגרפיה העתידית שלו ו"ראש מחק" של דייוויד לינץ' הוא דוגמה מובהקת לכך.

לינץ' הצעיר הגיע לקולנוע מעולם האמנות והציור והביא לסרטו הראשון חזון ייחודי - זהו עולמו המסויט של הנרי בעל תסרוקת "המחק" המתולתלת המתמודד עם אבהותו. אה כן, "התינוק" שלו הוא אחד הדברים המטרידים ביותר שנראו אי פעם על מסך הקולנוע ומהווה את אחד הדימויים המטלטלים ביותר של הורות צעירה. הצווחות של אותו תינוק ועיצוב הסאונד של הסרט הוא מופתי - לינץ' אמנם הגיע מהעולם המדיום הוויזואלי, אך מזהה את הכוח שבסימביוזה בין הסאונד לתמונה ומצליח ליצור חוויה שואבת וחד פעמית.

ניתן לראות ב"ראש מחק" את מה שמזוהה עם כל הפילמוגרפיה של לינץ' וניתן אף להבחין בדימויים שעדיין הולכים איתו אפילו שעברו כבר 40 שנה מאז שהסרט יצא. "ראש מחק" הוא הוכחה שאמן צעיר עם דחף, רעב וחופש אמנותי יכול להביא לעולם קול חדש שלא ייצא מהראש - שילוב של צווחה מסמרת שיער של יצור לא ברור ושיר פופ מתקתק הבוקע מרדיאטור.



ז'ול דאסן - הלב המסגיר (1941)

כתבת: קרן קוצ'ר

הבמאי המוערך ז'ול דאסן זכור כיום בזכות סרטיו – "ריפיפי" (1955), "רק בימי חול" (1960), ו"טופקאפי" (1964), אך רבים נוטים לשכוח את סרט קצר זה איתו הוא התחיל את הקריירה מבוסס בקלילות על סיפורו של אדגר אלן פו בעל אותו שם. אלו שכן מודעים לקיומו העניקו לו את התואר – "העיבוד הכי נאמן לעבודותיו של פו".

העלילה עוסקת ברגשות האשם והפרנויה אותן חווה איש צעיר (ג'וזף שילדקראוט) לאחר שהוא רוצח את המעביד הקשיש שלו (רומן בוהן), אשר התעלל בו הן פיזית והן נפשית מאז היותו נער. הסרט מתהדר במספר מאפיינים ייחודיים שגם ניתן למצוא בסרטיו היותר מאוחרים של דאסן, במיוחד "ריפיפי" - צילום שחור/לבן אפלולי נוסח אקספרסיוניזם גרמני, דיאלוג מועט, ורגעי דממה מוחלטת הכוללים חוסר פס-קול מוזיקלי.

כל אלו לא רק מעידים על סגנונו המחונן של דאסן, אלא הם בנוסף לכך מדגישים את הבעתה המוחלטת העוברת על האיש הצעיר, שהיה כבר מספיק מעונה מלכתחילה. לבסוף רק צריך להוסיף למשוואה את משחקם המאוד יעיל של שילדקראוט ובוהן המרכיבים 20 דקות מותחות מאוד.

אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

 
רלוונטי
 
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Wonder1פלאציון גולשים10 / 9.1ציון מבקרים5 / 3.4
Only the Brave2רק האמיציםציון גולשים10 / 8.7ציון מבקרים5 / 4.0
Maktoub3מכתובציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.0
American Assassin4מתנקש אמריקאיציון גולשים10 / 8.5
Thor Ragnarok5תור: ראגנארוקציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 3.6
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט