לשחרר את סין: ביקורת סרט

"לשחרר את סין – האומץ להאמין", הוא סרט דוקומנטרי של הבמאי מייקל פרלמן המפרק ומציג בעזרת שני סיפורים אישיים, תהליכים מסוכנים שקרו ועדיין קורים בסין בה זכויות אדם נרמסות, בה משטרת המחשבות היא ממשית, כזו שמהלכת ברחוב על שתי רגליים, ומרגלת בעזרת עשר אצבעות מוחשיות למדי במרחב הווירטואלי.

המצב בסין מתגלה דרך צילומים תיעודיים המשולבים בתוך סיפוריהם של ג'ניפר זאנג וצ'ארלס לי, שנרדפו על ידי המדינה – המפלגה הקומוניסטית, בשל תרגול ואמונה בערכי הפאלון גונג, שיטה רוחנית שצמחה באזור בתחילת שנות התשעים. הם מגוללים את השתלשלות האירועים מהחוויה הראשונה שלהם מול המפלגה הקומוניסטית, דרך הידרדרות מוסרית מהירה מסביבם – הרדיפה, הכליאה עד לאקטיביזם הנוכחי שלהם היום, ותוך כדי מופיעים סרטונים ותמונות שממחישים את מה שנאמר, ולא נותנים לרגע מקום לתהות אם מדובר בהגזמה כלשהי. מדובר בתיעוד רגעים מהשפלים ביותר של המוסר האנושי.

השיטה עצמה – פאלון גונג או פאלון דאפא, כפי שגם מוצגת בסרט, מקרבת משהו מהערכים הישנים של סין, אל החיים המודרניים בצל מפלגה קומוניסטית ושלטון טוטליטרי: "אמת, חמלה וסובלנות". שילוב של תרגול הערכים הללו ביום-יום, עם תרגול תנועות מדיטציה (הדומות מאוד לטאי-צ'י המוכר יותר), אמור לרומם את הגוף ואת הנפש.

[*]

כשסומנה השיטה ע"י המפלגה השלטת, החלה רדיפה מאסיבית של חבריה ומתרגליה. איסורים ללמוד או ללמד ואיסורים להפיץ או להתנגד להחלטה הופצו בכלי התקשורת שנשלטו על ידי המדינה. גם תעמולה מחרידה נגד מתרגלי פאלון גונג קיבלה זמן מסך רב, והפכה לכלי אימתני ומוצלח לשיסוי של אנשים זה בזה, אפילו בני משפחה. ביטול הפרטיות, מעקבים וריגול פנימי, שליטה בכל כלי התקשורת וניטור השימוש הובילו לשליטה בנרטיב האמת, ובסופו של דבר הסתירו-הכשירו את המאסרים והעינויים, עבודות הכפייה ואולי החמור מכל – הסחר באיברי האסירים. הסרט כשלעצמו נטול כל אסתטיקה קולנועית, כיוון שהוא מגויס למסר ולאמת שהוא מבקש להעביר, ומירב האנרגיות נראה שהושקעו פשוט בלשחרר את האמת החוצה לעולם. ובאמת מדובר בסיפור שחשוב מאד שיהדהד בתודעה; תחת המעטפת המנצנצת של שוק חופשי, והחדירה של סין אל המרחב הישראלי היומיומי (בעיקר עכשיו כשעוד ועוד מוצרים סיניים וחברות סיניות עושות את דרכן לארץ), קל לא לשים לב למאבק ולסירוסו הברוטאלי שמתרחשים במדינה המרוחקת. אם רחוק מהעין רחוק מהלב זאת אמת שנוכל להסכים עליה, דמיינו את המרחק הזה מקושט בבובות מתוקות וגאדג'טים נהדרים שנכנסים ממש עד מפתן הדלת, מבלי לספר שהוכנו ע"י אסירים פוליטיים שהוכרחו להכין אותם.

לקראת סיומו של הסרט אומרת זאנג וצודקת – "שוק חופשי לא יכול לבוא במקום חופש המחשבה" - ואת זה מבקשים אותם אקטיביסטים נרדפים לשנות, לתקן. הסרט מושיט יד לקבלת עזרה בסופו, ומונה את האפשרויות שיש לאדם הפשוט הצופה בסרט כדי לעזור במאבק. אבל האמת, שדווקא הסוף הוא לא הרגע המניע ביותר. אם צריך לשים את האצבע על הנקודה העוצמתית ביותר בסרט לדעתי, היא תהיה הרגע בו זאנג אומרת שלתת לעצמך לפחד, זה לשתף פעולה עם המשטר.

מכאן, אפשר לצאת למשהו חשוב לא פחות (אבל גם לא יותר) מעתידם של אזרחי סין. ניתן לטעון שלמרות שהמסר של הסרט ברור למדי, אפשר להרחיב אותו למסר אקטיביסטי כללי. כזה שמדבר על הכוח של המדינה על המחשבה של הפרט, על המניפולציות הנפשיות שעובדות עלינו לפעמים בלי שנשים לב, על פחד ככלי דיכוי הרסני לא רק בסין אלא בעולם. אז למרות שלא מדובר ביצירה בעלת ערך קולנועי, מדובר בעבודה חשובה, שראוי לצפות בה כדי לשנות משהו, ולו יהיה המשהו הזה רק התחושה העמומה של צורך לעמוד על המשמר.

הסרט יוקרן בקולנוע חן ברחובות ב-29.6 (יום חמישי) בשעה 19:00 וב-4 ביולי (יום שלישי) בשעה 19:00