זה רק צחוק: הפרודיות הקולנועיות הקלאסיות

שוד הרכבת הקטן (1905)

רבים מאמינים שזו הפרודיה הראשונה בתולדות הקולנוע. מבחינת בניית בסיס התבנית של כיצד לעשות פרודיה קולנועית - הוא מרוויח מקום ברשימה זו. שנתיים לאחר ההצלחה של סרטו שכיום נחשב קלאסי "שוד הרכבת הגדול" (1903) אדווין ס. פורטר הפיק את הסיפור מחדש למעשה, כמעט אותו דבר, אך די קשה להאמין לאותו טון דרמטי הפעם כאשר הדמויות מגולמות על ידי ילדים והסביבה, בייחוד הרכבת, הוקטנה בהתאם.

הלזפופין (1941)

הבדיחה העיקרית ב"הלזפופין" בין אם היא סאטירה, פרודיה, קומדיה-שחורה, קומדיה-רומנטית, קומדיה-מטורפת, קומדיה-מוזיקלית, או איכשהו כל הנ"ל היא שהדמויות מודעות לכך שהן נמצאות בסרט ועוד אחד עם עלילה נדושה וצפויה להחריד. צמד הקומיקאים אול אולסן וצ'יק גונסון מנסים להפוך את המחזה שלהם שעלילתו זהה לזה של הסרט ההוליוודי בו הם נמצאים לסרט בהוליווד. מבולבלים? ובכן גם הם.

הכה את השטן (1953)

הייתה מחלוקת בנוגע לטבעו של סרט זה. רבים תהו - האם מדובר בקומדיית אקשן כושלת? בפילם-נואר רדוד? או בפשלה רצינית? עד לאחרונה נטיתי יותר לכיוון האופציה השלישית אבל עם השנים התברר כי מדובר בפרודיה. מה שהתחיל כעיבוד רציני לרומן מוערך במהרה נהפך מאחורי הקלעים לבדיחה בין הבמאי ג'ון יוסטון ("המלכה האפריקאית") והסופר טרומן קפוטה ("בדם קר)" שהיה שותף לכתיבת התסריט. במקום לעשות עוד משהו נוסח "הנץ ממלטה" (שביים יוסטון ובו השתתפו אותם שחקנים בוגרט ו-לורה) הוחלט להקצין את האלמנטים הנפוצים שמצופה למצוא בפרויקט "רציני" שכזה.

מונטי פייתון והגביע הקדוש (1974)

המלך ארתור ואבירי השולחן העגול יוצאים למסע חיפוש בעקבות הגביע הקדוש לאחר שאלוהים הטיל עליהם משימה זאת. כמובן שאפשר גם לנסח את העלילה באופן יותר מקוצר, ברור, וסיכומי - שטויות מוחלטות. הקבוצה הקומית מונטי פייתון ידועה בשל שימושה הרב בחוסר היגיון, ואין ספק שפה הדבר יותר בולט מכל יצירה אחרת שלהם, חלק מהסיבה שדווקא בסרט זה הדבר כה נראה לעין הוא חוסר התקציב. הדוגמאות הזכורות ביותר הן - הארנב הקניבלי (במקום מפלצת מיתולוגית), הקשת קוקוסים זה בזה בעת דילוג (במקום סוסים), וטירת הצעצוע (במקום מיקום אמיתי).

אהבה ומוות (1975)

כביכול עוד סרט טיפוסי המגיע אלינו ישירות מוודי אלן עם דמותו הנבעכית והנוירוטית אבל, במקרה זה אולי ישנה סיבה טובה ללחץ הרב המאפיין אישיות זו, הרי היא נמצאת במאה ה-19 בזמן המלחמות הנפוליאוניות. הפרודיה מרוכזת ברובה על ספרות רוסית - דיאלוגים שלמים המורכבים רק משמות של רומנים רוסים, ספיציפית אלו של דוסטויבסקי, עם תוספות כגון אזכורים צילומיים לסרטים רוסים כמו "אוניית הקרב פוטיומקין", ומוזיקה מאת אחד המלחינים הרוסים הגדולים סרגיי פרוקופייב. די ניכר שהעשייה עירבה הרבה חום, אהבה, וכבוד כלפי מושא הלעג שפה.

חמישה בלשים לקינוח (1976)

המפקח סידני וואנג (פיטר סלרס), ג'סיקה מארבלס (אלזה לנצ'סטר), מיילו פרייה (ג'יימס קוקו), סם דיאמונד (פיטר פאלק), ודיק ודורה צ'רלסטון (דייוויד ניבן ומגי סמית') הם חמישה בלשים מפורסמים שהוזמנו אל אחוזתו של ליונל טוואין (טרומן קפוטה) הטוען שהוא הבלש הטוב ביותר וכדי להוכיח זאת הוא מציב להם אתגר - לפתור את הרצח של אחד מהם שיקרה בחצות. לתוהו ובוהו נקלעים רב-משרתים עיוור (אלק גינס) וסוכנת בית חירשת אילמת (ננסי ווקר).

הסרט לועג לכל הקלישאות שניתן למצוא בסיפורי בילוש וכמו כן לדמויות הבלשים עליהן מבוססות קריקטורות מגוחכות אלו: צ'ארלי צ'אן, מיס מארפל, הרקול פוארו, סם ספייד, ניק ונורה צ'ארלס. בכל סצינה יש תפנית טיפוסית בעלילה המתגלה ביתר-דרמטיות כה מבדרת וכמובן שעם כל המרכיבים האפשריים במתכון התוצאה הסופית אינה הגיונית בעליל אולם, הדרך לשם היא נורא שנונה וקלילה. לסרט זה גם תאום טלוויזיוני מומלץ "רצח יכול להזיק לך!" (1980).

מתח גבוה (1977)

"אוכפים לוהטים", "פרנקנשטיין הצעיר", או "סרט אילם"? זו תמיד הדילמה עם כניסת השם מל ברוקס לרשימות מסוג זה, אז ההחלטה הפעם עברה לאדם אחר - אלפרד היצ'קוק. ייתכן שמתח גבוה" הוא סרטו הכי פחות מוערך של ברוקס, ככל שזה נוגע לרצף ההצלחות של הקומיקאי שהתחילו כעשור לפני כן עם "המפיקים".

היצ'קוק, אדם בעל חוש הומור אפל ושנון דבר שאופייני לרוב האנגלים, היה די נרגש ואף הסכים לעזור עם התסריט כשברוקס בא אליו עם הרעיון להפיק פרודיה על הסרטים שלו וטכניקות העשייה שלהם. תערובת זו די בולטת אם כי בסרט כן קיימים כל הטירופים המאפיינים את כל סרטיו האחרים של ברוקס אך, הבדיחות הזריזות יותר מקובעות והרוגע המפתיע תורם בהרבה לביסוס המתח הגבוה והמעודן קומית.

סדרת סרטי "Carry on"

כמה מצער שסרטים אלו כלל לא מוכרים בארץ. "Carry On” הייתה סדרה בת 31 סרטים פרודיים קומיים בריטית בין השנים 1958-1992 שהתחלתה הייתה קטנה, תקופת הביניים הייתה גדולה, וכמה שפחות יאמר על הקץ המר יהיה עדיף. הצוות היה מורכב לאורך הפקת הסדרה מאותם פרצופים הן מאחורי ומול המצלמה - הבמאי ג'רלד תומאס שביים את כל הפרויקטים, כמוהו עד הסוף המפיק פיטר רוג'רס, התסריטאי נורמן הודיס שהוחלף על-ידי טאלבוט רות'וול לאחר שבעה הפקות בלבד טרם השגשוג, והשחקנים הקבועים - סיד ג'יימס, קנת' וויליאמס, צ'ארלס הוטרי, ג'ואן סימס, ברנרד בריסלו, קנת' קונור, פיטר באטרוורת', ברברה וינדזור והאטי ז'אק.

ההומור שתרם לעלייתה של הסדרה אל הפסגה וגם הפיל אותה משם היה ברובו ילדותי, גס, רדוד, מזעזע, ונדוש, אולם כשנעשה טוב לפתע, הוא נראה כמו המיטב שיש לקומדיה בריטית להציע. גם אם לוקחים בחשבון את ההידרדרות המהירה לתחתית או את המוניטין המפוקפק של כמה מחבריה הקבועים, שמה של סדרת הסרטים יישאר חרוט בהיסטוריית הקולנוע.