המופע של רייגן: ביקורת סרט

עידן טראמפ מאופיין בתקתוקי מצלמה רבים, ציוצים, והמון פעילות יח"צנית. טראמפ מביא עימו משב רוח ג'ינג'י, שאינו בהכרח מוצא חן בעיני האמריקאים. בין אם דמוקרטים ובין אם ליברלים, הביקורת על התנהלותו השערורייתית של הנשיא רבה ומרובה. אך האם הבריזה אכן מרעננת? האם אמריקה לא חוותה כבר מנהיג שכולו רעש, צלצולים וכותרות בתקשורת? זוהי הנקודה אותה מנסה להוכיח "המופע של רייגן" של הבמאים פאצ'ו ולז וסיירה פטנגיל.

לא צריך להיות מומחים גדולים לפוליטיקה אמריקאית כדי להבין מה כוונתם של היוצרים, כשאחת מדקותיו הראשונות כוללת צילום של רייגן אומר "Let's make America great again". באמצעות קטעי צילום אותנטיים, משרטט הסרט קווים לדמותו של הנשיא וכוכב הקולנוע רונלד רייגן, שנבחר בשנות השמונים למשול במעצמה החזקה בעולם. הקטעים מובאים בעיקר מ"שידורי הבית הלבן", אגף אותו הקים הנשיא רייגן עצמו, ותיעד כל צעד ושעל בקדנציה הנשיאותית שלו.

[*]

הוא ממשיך בתוכנית די ביזארית המכונה "סטאר וורז", המיועדת להגנה מפני הטילים הסובייטיים במלחמה הקרה. ברור שכותבי התסריט מייחסים חשיבות רבה לרקע של נשיאם בתור כוכב הוליוודי, ורומזים על הנטייה שלו לבלבל בין אבקי הכוכבים השונים. מצדו האחד של המתרס נמצאות פעולותיו יוצאות הדופן של רייגן, ומצדו השני, נאבקים יוצריו להציגו באור האמת שלהם, זו הפחות מחמיאה. מנקודת מבט כה לא מאוזנת, קשה לצופה לבחון את הנושא לעומק ולהתחבט בדעותיו, אלא לקבל עליו את נחת זרועם של היוצרים, או להתנגד לה לגמרי.

מבנהו של הסרט נכון מבחינה דוקומנטרית, אך ברגעים מסוימים הוא לא מייצר מספיק עניין. קל לעיתים למחשבותיו של הצופה לנדוד הרחק ממחוזות הסרט. אמנם "חדשנותו" והמסר אותו הוא מנסה להעביר מעוררים סערה בתיאוריה, אך במציאות, לא בטוח שהקהל הישראלי הוא בהכרח הנכון עבורו. מסכי המעבר קצת מוזרים, ופס הקול נוטה להגחיך את המוצג על המסך ואת הנשיא עצמו במין מוזיקת "לוני טונס" קלאסית המרמזת על "תעלוליו".

זכייתו של "המופע של רייגן" בפסטיבל טרייבקה המפורסם לא מפתיעה. הוא אכן מביא משהו שלא נראה עד כה: תיעוד אנושי, גולמי, שנסתר, ביודעין או שלא, מעיני הציבור. סרט של שבת אחר הצהריים, עם רצון לגלות את העולם הגדול.

"המופע של רייגן" יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת קולנוע "דוקאביב" בתאריכים 15,16,22 ו-23 בספטמבר