להתאהב זה כמו לקפוץ מצוק: ראיון עם במאית על גוף ונפש

בפרס הגדול והיוקרתי של דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון זכה הסרט ההונגרי "על גוף ונפש" שעולה לאקרנים בישראל בסוף השבוע. במאית הסרט אילדיקו אניידי הגיעה איתו לבכורה ישראלית בפסטיבל חיפה בו נפגשתי עימה לראיון. זו הפעם השלישית שהבמאית ההונגרייה הגיעה לארץ, לאחר שסרטה הראשון "המאה ה-20" הוקרן ב-1989 בפסטיבל ירושלים. "זו הייתה תקופה מלאת תקווה בישראל, יכולת להרגיש תחושה אמיתית שמשהו אופטימי יגיע", היא נזכרת. עשור לאחר מכן היא הגיעה עם סרטה "סיימון הקוסם" לירושלים.

איך הייתה ההרגשה לזכות בפרס הגדול בחייך בפסטיבל ברלין האחרון?

"זה גדול יותר מכל מה שזכיתי בעבר, אבל למזלי כל הסרטים שלי זכו לעניין בפסטיבלים בעולם. תמיד הייתה לי הרגשה שאם אני מביימת משהו יש לכך תגובה, כמובן שזו תגובה גדולה יותר ושזה פרס מאוד יוקרתי. הוא זכה ב-4 פרסים בברלין כולל בחירת הקהל. בדרך כלל זה או הקהל או המבקרים שאוהבים את הסרט, כך שאני שמחה שקהל רחב התחבר לכך".

[*]

("שמחה שהקהל התחבר לסרט". אילדיקו אניידי, צילום: צבי רוגר)

"על גוף ונפש" עוקב אחר אנדרה ומריה, שני עובדים בבית מטבחיים בהונגריה. הוא מנהל הכספים, היא המנהלת החדשה של בקרת האיכות. הוא גבר שקט ונעים הליכות, היא קפדנית, רצינית מאוד, על גבול האוטיזם. הם מתחילים להכיר אחד את השני ומופתעים לגלות שהם חולקים את אותם חלומות כשהם ישנים, אך הם לא בטוחים שיש להם את האומץ לממש אותם.

מדוע בחרת בדמות של בחורה אוטיסטית כמרכז הסרט?

"כאדם מופנם היו לי קשיים בילדות שלי בשיחות חולין, בהתחברות עם חברים וזה מה שרציתי לשתף. לא להראות מישהו כמו ב'איש הגשם' בו אתה מביט מבחוץ על האוטיסט, אלא להראות את זה מבפנים. בנוסף רציתי להראות חוויה שרבים מאיתנו עוברים בשנות הנעורים שלנו. אפילו אם הסגירות שלה מיוחדת, היא משהו שרבים יכולים להתייחס אליו כי לכולנו יש זיכרון של פחד ותשוקה מהנעורים כשאתה באמת לא יודע מה זה אומר להיפתח בפני אדם אחר לחלוטין. זה כמו לקפוץ מצוק".

[*]

("העולם הוא מקום קשה". תמונה מתוך הסרט "על גוף ונפש")

הפן הוויזואלי בסרט מאוד נוכח. כיצד ניגשת לביים אותו באופן זה?

"השתמשתי בכלים הוויזואליים כדי לתאר את התחושות של מה זה להיות אוטיסט. במטבח של מריה האור חזק מדי, המקרר מוציא רעש לא נעים. מפרטים קטנים אתה לומד על הדמות. לא רציתי לגשת לזה כסגנון שישלוט בסרט, אלא להשתמש בכלים האלה ברקע כדי לא למשוך את תשומת הלב של הקהל, כמו המלנכוליה בסרטים הנהדרים של אקי קאוריסמקי. רציתי לגרום למחבר להיעלם ולתת לסיפור ולדמות לדבר בשם עצמם". מדוע בחרת למקם את הסרט בבית מטבחיים?

"העולם הוא מקום קשה בו אנשים מנסים לחיות את חייהם ולקיים חיים משמעותיים ומלאים. רציתי להראות את התנאים בהם מריה נאלצת להתמודד כי למצוא שלמות בחייה. זה לקח שכולנו צריכים ללמוד. אנו חיים בתנאים שהם לא מועדפים לרובנו כדי להיות אדם שלם. אני לא רוצה שאנשים יהיו חסרי סבלנות שאם אין להם משהו מושלם, הם זורקים אותו. גם אם מערכת היחסים של מריה היא לא מושלמת, זה אמיתי. אלה החיים שלהם וזה באמת קורה. הרבה פעמים אנשים מנסים להגן על עצמם בחייהם ובונים לעצמם תא קטן ונוח כמו תא כלא, הם מגנים על עצמם והופכים לבודדים כי הם מפחדים מלקבל דחייה או להיראות מגוחכים. אני רוצה להגיד בסרט אל תפחדו להסתכן ואל תתייאשו, גם אם התוצאה לא מושלמת".

כעת עובדת אניידי על סרטה הבא שייקרא "חבר שקט" ובמרכזו יעמוד עץ המתקשר עם בן אדם. לקראת סוף הראיון שאלתי אותה על פרויקט נוסף העוסק בתקשורת בין אנשים - העיבוד ההונגרי לסדרה הישראלית "בטיפול" אותו ביימה במשך שלוש עונות. "אהבתי את 'בטיפול' הישראלית, אני מעדיפה אותה על הגרסה האמריקנית", היא מספרת. "אלה אנשים חכמים עם כסף קטן ושחקנים מדהימים. הרגשתי את הרעננות והכנות. זה פורמט נהדר. האנשים האלו חשפו את עצמם לחלוטין, זה מה שאני קוראת החיים האמיתיים. אתה גורם לצופה להיות במאי שותף. זה כמו לקרוא ספר וליצור את התמונות בעצמך, כך זה הופך לחלק ממך ואתה נכנס לזה בצורה עמוקה יותר מאשר אם מראים לך את הסצנות".