החיים הם נס: ראיון עם במאי להתראות שם למעלה

יותר ממיליון צופים ראו סרטים צרפתיים בשנת 2017 בישראל. "להתראות שם למעלה", שיצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים, מקווה להמשיך מגמה זו. הסרט, שזכה בחמישה פרסי סזאר (האוסקר הצרפתי) כולל לבמאי הטוב ביותר, עוקב אחר אדוארד (השחקן נאיואל פרז ביסקאיר) ואלבר (במאי הסרט אלבר דופונטל) שנפגשים בחפירות במלחמת העולם הראשונה. אדוארד נפגע בפניו ואלבר סועד אותו. אדוארד הופך ל"איש ללא פנים" ומשפחתו בטוחה כי הוא נפטר. שני הלוחמים הוותיקים מנסים לשרוד בעולם שמלקק את פצעיו ושכולו הטעיות, מסכות והעמדת פנים. לכבוד פסטיבל הקולנוע הצרפתי, ש"להתראות שם למעלה" נבחר לסרט הפתיחה שלו, הגיע הבמאי אלבר דופונטל לישראל והתארח במכון הצרפתי בתל אביב למסיבת עיתונאים.

אתה משחק ומביים בסרט. לא העדפת לקחת שחקן אחר?

"לא תכננתי כך מלכתחילה. היה לי שחקן בלגי שאמור היה לשחק וחודשיים לפני תחילת הצילומים הוא נסוג כי היה עייף מדי. התחלתי לחפש אבל הבנתי שאני נכנס לבעיה רצינית ולא הייתה לי ברירה והבנתי שהפתרון הפחות גרוע הוא שאני אשחק. זה היה מכשול אבל יש לזה גם נקודות חיובית. זה קירב אותי מאוד לשחקנים שראו אותי מפשיל שרוולים וקופץ לסצנה. זה נתן להם תחושה של אמון ורצון לצאת מגדרם ולעשות כמה שהם יכולים בשביל הסרט".

הסרט הוא כמו רכבת הרים. מדוע בחרת לעבור מקומדיה לדרמה ובחזרה תוך כדי הסרט?

"ככה החיים. גם בהם אני יכול לעבור מצחוק לבכי בצורה מהירה ואני חושב שלהחליט מראש שאתה עושה דרמה ולכן לא צריך לצחוק זה לא נכון. אני אוהב שיש מעבר בין אחד לשני, כמו שבחיים האמיתיים. זה קורה גם בסרטים של צ'פלין. לא החלטתי מראש אם זו קומדיה או דרמה אלא פשוט עקבתי אחרי הדמויות".

[*]

("לא החלטתי מראש אם זו קומדיה או דרמה". דופונטל במסיבת העיתונאים)

דופונטל מציג עולם מרהיב וססגוני שנע בין סצנות ראליסטיות עד כאב לבין סוראליזם פיוטי שמובלט על ידי המסכות שמחליף אלבר ההופך לאמן מצליח ומסתורי, אהוד על החברה הגבוהה הפריזאית. המיזנסצנה מתפקעת בפרטים שונים ומשונים ואווירת האבסורד שורה על התסריט הקולח.

כיצד השגת תקציב לסרט בסדר גודל שכזה?

"התקציב של הסרט היה 17 מיליון דולר. היו בצרפת סרטים יקרים בהרבה. ברגע שהעליתי את הרעיון שלעשות את הסרט הזה קיבלתי תמיכה מלאה. לא היה ניתן לעשות את הסרט הזה בתקציב פחות גבוה. אני פחדתי כי זה תקציב גדול ואחריות גדולה ולא ידעתי אם זה ילך, אבל די מהר קיבלתי את כל הסימנים שיהיה בסדר". הסרט מבוסס על ספר רב מכר של הסופר הצרפתי פייר לומטרה, שספרו עסק בחיילים החוזרים מהמלחמה, בהנצחה ובהתמודדות עם שדי הקרבות. הספר זכה לפני חמש שנים בפרס "גונקור", הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת, והפך לתופעה. דופונטל קרא את הספר והחליט כי הוא לוקח על עצמו את משימת עיבוד הספר לסרט.

איך העבודה של כתיבת תסריט לפי ספר נעשתה?

"נפגשתי עם הסופר פעמיים לאורך כתיבת התסריט שארכה 3 שבועות. הספר היה כמו ארגז צעצועים. כל מה שצריך היה נמצא שם. זו הייתה עבודה קלה לכתיבה. כל פעם שפישטתי את הדברים ביקשתי את רשותו של הסופר. הדברים החיוביים שקורים בסוף הסרט לא כתובים בספר שהוא סוף שחור ופתוח. אני רציתי שיהיה טוב קצת. שהדברים יהיו יותר חיוביים והוא נתן לי את הרשות לעשות את הדברים כפי שרציתי עם סיום יותר סימפטי".

[*]

האם הנושא המרכזי בסרט הוא הביקורת האנטי מלחמתית?

"מלחמת העולם הראשונה הייתה מהזוועות הגדולות בהיסטוריה. מלחמה זה תמיד מאותה סיבה: יש בעיות חברתיות והמנהיגים רוצים לשרוד ולכן שולחים את העם להילחם. גם היום אין חלוקה צודקת של העושר וכדי לפתור את הדברים האלה יוצאים למלחמה. אבל מה שבאמת עניין אותי בסרט זה הקשר בין אב לבן שלא ידע לאהוב את הבן כמו שרצה והוא מתנצל על כך. הוא ניסה לפצות על כך בכסף אבל הערכים של האב לא מתאימים לילד. הכישלון בקשר בין האב לבן עניין אותי והמלחמה היא הרקע לכל הדבר הזה".

אם כבר עוסקים במלחמות, מה אתה חושב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

"אני לא יכול לשפוט או להחליט. רק יודע שזה סבל נוראי שיותר מדי אנשים סובלים יותר מדי זמן. זה נושא נורא מורכב שגורם לוויכוחים וסכסוכים אינסופיים בצרפת. אני חושב שהעמים היו בוודאי מסתדרים יותר טוב מאשר מנהיגיהם. אני מזדהה עם הסבל והכאב ולא יכול לשפוט מי צודק או לא".

אתה מכיר את הקולנוע הישראלי?

"ראיתי מספר סרטים ישראליים בעבר. הקולנוע הישראלי משקף את החברה הישראלית שהיא חברה מורכבת ומסובכת. רציתי לבוא לכאן מזמן ולא יצא לי עד היום. אני מרגיש שהמקום הזה יוצא מהכלל ומה שמרשים אותי זה שאנשים רוצים ושמחים להיות כאן. בצרפת אנו חיים במקום נפלא ואנשים מקטרים כל הזמן ופה אני מרגיש שיש כור היתוך יוצא מהכלל. אני אדם חילוני אבל מבחינתי אני זה המקום שהוא ערש התרבות שגדלתי עליה. אני רוצה לחזור לפה אבל לא כתייר. אני רוצה לבוא לפה עם מטרה וכוונה, אולי לצלם פה סרט".

דופונטל אינו במאי שאוהב את אור הזרקורים ולטקס הסזאר בו זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר נמנע מלהגיע מאחר שלדעתו אין מקום בקולנוע לתחרות ולפרסים. הוא החל את הקריירה שלו בכלל כרופא אך החליט להפסיק את לימודיו בשנה החמישית ולרדוף אחר חלומו משכבר הימים להיות במאי קולנוע.

מה הייתה ההשראה של הקריירה שלך?

"מה שמהווה אצלי ההשראה זה הזמן שחולף והתחושה ככל שהשנים נוקפות שהחיים האלה הם פשוט נס. מי שהיוו אצלי השראה הם ז'אן פייר ז'נה, צ'אפלין והאחים כהן. ברגע שאני הייתי עם ההגה בידיים כבמאי יכולתי להתבסס על כל העושר האדיר הזה".

מה הפרויקט הבא שלך?

"הפרויקט הבא שלי הוא סיפור עצוב שאני מנסה לספר בדרך משעשעת. זה סיפור על אישה שימיה ספורים בשל מחלה והיא מבקשת למצוא את הילד שהיא מסרה לאימוץ בגיל 13. תוך כדי החיפושים הללו היא מתמודדת עם כל הבירוקרטיה שמונעת ממנה להגיע למטרתה ופוגשת פקיד שרוצה להתאבד כי לא קיבל קידום ונוצרת התנגשות בין האישה שרוצה לחיות ולא יכולה והאיש שיכול לחיות ולא רוצה. לסרט יקראו 'להתראות מטומטמים'".