נזכור: המלצות צפייה לסרטי יום הזיכרון

לבנון

מבקר: יאיר הוכנר

"'לבנון' הוא סרט שאין בו רגע אחד של מנוחה. שעה וחצי של פעולה ואימה בלתי נפסקת. הבמאי שמוליק מעוז, בחוכמה רבה, בחר לתאר פעולה אחת בתוך טנק שמתרחשת במספר שעות מצומצם, כאשר בסרט אותן שעות נדחסות לתוך 90 דקות עוצרות נשימה שמושיבות את הקהל על קצת הכיסא ולא נותנות לו מנוח.

ממש כמו בסרט אימה לא נחסכים מאתנו שפע סיטואציות מזוויעות וקשות לצפייה. 'לבנון' הוא כנראה סרט המלחמה הישראלי הגראפי הבוטה ביותר שנוצר עד כה. כמו כל סרט טוב הוא מעלה שאלות אידיאולוגיות שונות בנושא היחס שבו הקולנוע הישראלי בוחן את מלחמת לבנון, האם הקולנוע הישראלי המתמקד אך ורק בנקודת המבט של החיילים שלנו ומתעלם מהסבל של האזרחים הלבנונים הנקלעים לשדה הקרב?

זהו סרט מלחמה מעולה, סרט פעולה מרשים וסרט אימה אפקטיבי לחלוטין. יש בו משחק קבוצתי טוב במיוחד של כל השחקנים: מיכאל מושונוב (בתפקיד החלשלוש), אושרי כהן (הכריזמטי שרוצה הביתה) ואיתי טיראן (המפקד שאיבד את זה). יש גם את הקצין הכריזמטי זוהר שטראוס שזכה בפרס האקדמיה הישראלית לשחקן משנה. אבל התגלית המרכזית הוא דווקא כוכב הסרט יואב דונט.

(הסרט ישודר ב-17.4 בשעה 20:01 וב-18.4 בשעה 14:33 בערוץ yes קולנוע ישראלי).

מקום בגן עדן

מבקר: רון פוגל

הקצין העשוי ללא חת במבי הוא מלך פעולות התגמול, קצין שהכול קטן עליו ולכן הוא גם מוכן לעשות עסקה עם הקדוש ברוך הוא, עסקה שתרדוף אותו בערוב ימיו .במבי מתקדם לאיטו בסולם הדרגות והמדינה מתקדמת איתו. בדרכו לצמרת הפיקוד הוא לוקח פסק זמן ומחזר אחר אהובת ליבו איילה. כדי להתחתן איתה הוא עובד בפרך עבור אביה של איילה וכמו החלוצים מפריח שממות. אבל עוד מלחמה בפתח ובמבי נקרא לשוב לדגל, הוא חוזר לכור מחצבתו הצבא וברבות הימים יהפוך לגנרל מעוטר ואף יעמיד לו יורש בדמות בנו נמרוד, שימרוד בדרך החיים הספרטנית של אביו ואף יגלה את הדת. הקדוש ברוך הוא יחזור וידפוק בדלתו של במבי הכופר והוא ישאל את עצמו לאן פניו מועדות.

סרטו של יוסי מדמוני מצליח לעשות את הבלתי אפשרי כמעט ומסיפור קטן ונחבא אל הכלים הוא הופך לסיפורה של מדינת ישראל, לסיפור של כולנו. מדמוני משרטט ביד אמן דרך גיבוריו את סיפורה של מדינה שוביניסטית הנאבקת על חייה, מדינה המקדשת אתוס ציוני על פני הדת. מדינה שהופכת אט, אט לנורמלית ומגלה שלא הכול הוא על פי החרב. מדינה שבה במאה ה-21 הגנרלים הם לא שליטי העל ובחצרות הרבנים מחפשים האפיקורסים הגדולים תשובות. איני זוכר עוד סרט ישראלי בשנים האחרונות שמשדרת צניעות וענווה ולפתע הופך לספקטקל היסטורי רחב יריעה. הרחבת היריעה נעשית באופן הדרגתי עד שהיא מגיע לסצנת קרב בלתי נשכחת ביום הכיפורים שבה נעתקת נשמתו של הצופה והוא נשבה בקסמו של מדמוני ומייחל שהיצירה הגדולה מהחיים הזו לא תסתיים.

אלון אבוטבול בתפקיד במבי נותן לטעמי את הופעתו הכובשת ביותר בקולנוע הישראלי. מחייל צעיר ועד להפיכתו לגנרל ממורמר. אבוטבול הלאקוני מצליח ליצוק אמינות לתוך דמותו המבלבלת של גיבור המלחמה השוביניסט במבי והוא מזדקן בטבעיות מול עיני הצופה. 'מקום בגן עדן' מצליח באופן מופלא ויצא דופן לזקק את כל ההוויה הישראלית לשעתיים של חוויה קולנועית יוצאת דופן. (הסרט ישודר ב-18.4 בשעה 06:19).

בופור

מבקר: יאיר הוכנר

"'בופור' הוא סרט מותח שיש בו רגעים מורטי עצבים וגם כמה רגעים מפחידים למדי. יש בו עוד יותר רגעים אינטימיים מרגשים ואנושיים עמוסים בקלוז-אפים על פניהם של השחקנים הצעירים. סידר עומד במשימה שהוא מציב לעצמו בהצלחה עצומה. מצד אחד הוא יוצר סצנות הזויות ומאיימות כמו הסצנה המבריקה שהמוצב נראה כמו מבוך ללא סוף. מצד שני הוא מצליח ליצור סצנות אינטימיות מרגשות בעזרת קלוז-אפ, טקסט מדויק ושחקנים נפלאים שפניהם עמוסות מבע.

אושרי כהן מעולה ואלי אלטוניו נפלא. איתי תורג'מן הוא סטיגמה מהלכת על שניים אבל הוא עושה זאת נפלא ומצליח ליצוק לתוך דמות הקרטון שנכתבה עבורו עומק רב. אוהד קנולר משחזר את תפקידיו אצל פוקס. הוא עושה זאת היטב. איתי טיראן מגלם את השמאלני המעצבן, זה שמקטר ומתבכיין בלי הפסקה. לא ברור לי למה סידר יצר דמות בלתי נסבלת שלא מעוררת הזדהות.

מה סידר חושב על המוצב המקולל בופור? אין לנו צל של מושג. האם טוב שממשלת ישראל החליטה להוציאה את חייליה מלבנון? את התשובה לשאלה הקריטית שהסרט מעלה שוב ושוב לא נקבל בסרט. הוא מתחמק ויוצר סרט ישראלי לא מעורר מחלוקת. מהסרט הזה ברור לנו דבר אחר: סידר יצר סרט אוניברסלי על חיילים ישראלים צעירים שמעדיפים להיות בבית ולא בשדה הקרב. עם מסר כזה שום חייל ברחבי העולם, שום אמא של חייל ושום אזרח שפוי במדינה שפויה לא יכול שלא להסכים. (הסרט ישודר ב-17.4 בשעה 21:30 וב-18.4 בשעה 11:02).

בלוז לחופש הגדול

מבקר: מתן יניב

סרט הקאלט מספר על חבורת נערים ונערות הנמצאים בסוף שנתם האחרונה בתיכון ובתחילתו של החופש הגדול. תוך כדי הם מתחילים אחד אחד לקבל את צו הגיוס לצה"ל. לאט לאט, עוקב הסרט אחר מסע של איבוד התמימות ותחילת הבגרות, כאשר כל אחד לובש את המדים בלית ברירה ובחשש ממוות בעת השירות.

מדהים כמה הביקורת הנוקבת שמציג רנן שור בסרטו הראשון הינה עכשווית ועדכנית גם להיום. מדהים כמה מעט שוני יש בין הדור שהוצג בסרט, הדור האבוד של לפני מלחמת יום הכיפורים ואמצע מלחמת ההתשה, לבין הדור שלנו, הדור האבוד של אחרי האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. המדהים ביותר הינו הצורה בה מעביר הבמאי את המסר.

הדבר הטוב ביותר בסרט הזה, שלדעתי הוא מה שהפך אותו לכל כך אייקוני, הינם ללא ספק הדמויות. קשה שלא לאהוב אותן, קל להזדהות עם הפחד שלהן, קל להתחבר להתנהגות הצעירה והמופרעת, קל לזכור את הדיאלוגים האייקוניים ביניהם ובמיוחד קל לאהוב אותם. זהו סרט מעט שונה, מין "שיער" ישראלי. אני לא חושב שמישהו אי פעם עשה בישראל סרט מחאתי מנקודת מבטם של בני נוער ולא יודע אם במציאות של היום מישהו יעז לעשות זאת שוב. (הסרט ישודר ב-18.4 בשעה 18:18).