הדור החדש: ראיון עם תמר גורן, במאית שנייה מהבית

בסוף השבוע הסתיים פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-20. אחד הסרטים שהשתתפו בתחרות הישראלית בפסטיבל הוא "שנייה מהבית" של הבמאית תמר גורן מבית הספר "מנשר לאמנות". עלילת הסרט מתרחשת בחודש אוגוסט הלוהט. בזמן שהוריה נמצאים בהליך גירושין, נגה בת ה- 17 (מילי עשת, "מעבר להרים ולגבעות") פוגשת רווק תל אביבי המבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, ומקווה למצוא אצלו בית.

הסרט מציג דברים מאוד אינטימיים, אבל הוא לא סנסציוני, ודווקא בגלל זה הוא מחזיק עוצמה ריגושית גדולה.

גורן: "אני אוהבת לראות קולנוע שהדרמה בו היא קטנה. כשהדרמה קטנה רואים שיש סרט. קולנוע בעיניי זה להצליח להביא משהו בשורה אחת, וצמרמורת".

נוגה היא נפש תמימה, תום טבעי. אבל זה אומר שגם אפשר לפתות אותה, ואין לה גב משפחתי שיכול היה לאפשר חוזק גדול יותר.

גורן: "התמימות היא בדיוק מה שקורה לנוגה בסרט. היא מרגישה שהיא יותר ממה שהיא והיא חושבת שהסיפור עם הבחור הוא יותר ממה שהוא. היא יוצאת החוצה ורואה מישהו שרוצה אותה. זה חלק אובססיבי אצלה, כי היא מחפשת מקום, ואין לה מקום. אבל היא גם מבינה את העולם ועושה סדר בבית הוריה".

עשת: "נראה לי שזה קצת פרדוקסלי, התמימות שלה היא גם החוזק שלה. אם לא הייתה לה האמונה התמימה שיש לה כוח וחוזק, היא לא הייתה מצליחה לפעול כמו שהיא פעלה. זה מחזיק אותה, אחרת העולם שלה יתפרק, כי הוא רחוק מלהיות אידיאלי".

נוגה חיה בסביבה צינית ועייפה. ההורים שלה נראים כמו אנשים שעברו הרבה תלאות והתעייפו, ולא יכולים להגיב אל הבת שלהם כמו שדרוש לה. יש בסרט ארסיות של "עולם המבוגרים", עולם שאיבד את התמימות שלו, עם מצגי שווא וחוסר יושר. באחת הסצנות החזקות בסרט החברות שלה יושבות בים ומנסות לברר עם נוגה מה גודלו של אבר המין של החבר. זה מכמיר לב, התחושה היא שהיא מחפשת התייחסות לאהבה, אינטימיות, זיקה, שמחה אמיתית. לא השוואות, מדידות, זיונים. זה מספק חוויה של אדם שיש בו משהו נשמתי גבוה ואצילי, שמוצא עצמו בתוך עולם שלא יכול להבין אותו.

גורן: "סביב נוגה ומילי יש מין הילה של שקט. זה משהו שמילי מייצרת. עבדתי עם שחקנים ואחד מהדברים הראשונים שהבנתי על מילי הוא שיש לה תזמונים טבעיים מאוד והרמוניה ושקט בפעולות הרבות שהיא עושה. יש לה עולם פנימי משמעותי. מסביב לנוגה הכול רועש, אבא שלה [בגילומו של דן תורן], הדירה, החברות שלה ויש בנוגה איזשהו שקט. והבן אדם היחיד שהיא מנסה להכניס לשקט הזה, לבועה שלה, ושהיא מנסה גם להיכנס אליו גם הביתה, הוא הבחור הזה".

יש סצנה שבה היא מתקלחת, והבחור פותח פתאום את דלת המקלחת במין מחווה של פלישה, שבה הרגשתי בצורה הכי מובהקת שהיא יודעת כבר משהו ולא רוצה להודות בו בפני עצמה. אנו מבינים שהוא מתייחס אליה קצת כאל אובייקט. עשת: "אני חושבת על מה שאמרת על הבועה הזאת שלה, התמימות הזאת, זו דמות שבאמת מאוד מודעת למציאות, אבל יש לה עולם פנימי שמאפשר לה לא להיות חלק מהמציאות הזאת. גם אם היא רואה בתוך תוכה את המהות של הבחור הזה, המבט המציץ הזה שלו למקלחת, היא מסוגלת להפוך את המציאות למשהו שהוא טוב לה, לייפות דברים כדי לסדר אותם באופן בריא ופחות טראגי".

[*]

(מילי עשת ועמרי רווה מתוך הסרט "שנייה מהבית")

ההתפכחות היא גם קשה. אני הרגשתי גם שהיא נערה בסיכון. היא כל כך סופגת את ההורים שלה, וכל כך עשויה מהם, ועולה סימן שאלה האם הילדה הזו תצליח באמת לגדול ולהפוך לאדם חזק, רציני ויציב.

גורן: "היה לי רעיון גרנדיוזי לסוף התסריט ולא מצאתי לוקיישן מתאים, מין מסדרון אינסופי. הגענו לדירה וראיתי פריים של שתי דלתות. יש מקום בדיוק למילי באמצע, וכשסוגרים את הדלת, רואים שאפשר להביט פנימה. אני מרגישה מאוד שארכיטקטורה וקולנוע הם דברים מקבילים. בסופו של דבר מה שהיא רוצה לעשות זה לסגור על ההורים שלה ועלינו את הדלת, היא עייפה והולכת לישון. היא משאירה את הכול מאחור לרגע, היא הייתה אצל הבחור ההוא ואצל החברה שלה וההבנה שלה עכשיו, היא שהיא דווקא יכולה למצוא את המקום שהיא מחפשת בתוך עצמה".

עשת: "זה שהיא מסיימת את הסרט לבד זה לא במובן הטראגי דווקא, זה הלבד במובן של אני זה מה שיש לי. היא סוגרת את הדלת והיא נשארת עם עצמה ועם האמת של עצמה".

נדמה שיש לכן היכרות משותפת עם הכוריאוגרפיה של הביישנות. נימי נימים של תנועות פנימיות, במשחק, בצילום ובבימוי.

עשת: "אני ותמר נעשינו חברות בפעם הראשונה שנפגשנו. אני לא יודעת אם אנחנו דומות, אבל לא היינו צריכות אף פעם לדבר יותר מדי בצילומים כדי להגיע להבנה. על הסט היא הייתה צריכה להגיד מעט מאוד או רק שם של תחושה כדי שזה ייצא מדויק. נוצרה בינינו היכרות עמוקה לפני ההפקה, הרבה מאוד שיחות, להכניס אותי לראש שלה. והבנה מה לקחת מהראש שלי אל תוך הראש של נוגה".

אמנות בעידן שלנו נתפסת לעתים קרובות כדבר אקזוטי או 'אימפרסיוניסטי' או כמשהו שאמור 'להדליק'. ואני מרגיש בכתיבה ובבימוי של תמר, כמה שליחות יש בעצם בדבר הזה, שזה אומר עבודה רצינית, בוגרת, יסודית.

גורן: "פשוט לעבוד ממש ממש קשה, ואמת, כל הזמן אמת. גם חשוב לי מאוד שאנשים ייהנו, אני עושה סרטים בשביל אנשים ולא בשביל קולנוענים".

לקולנוע יש תפקיד נפשי חשוב עבור החברה.

גורן: "לחלוטין. כשאתה מתחיל לעבוד על סרט אתה לא מקבל הרבה כסף ואז יש הרבה רגעים שאומרים לך גם שמה שאתה עושה הוא לא טוב. בתקופות קשות בחיים, מוזיקה וסרטים הרבה פעמים עוזרים לי, יותר מכל בן אדם. אני לא לבד, עוד מישהו מרגיש את זה".

[*]

זה קתרזיס כדי לחיות במקום למות, מול הדברים הקשים בחיים.

גורן: "בגלל זה אני אוהבת את הסצנה שבה היא הופכת את התחתונים לכיוון הנכון שלהם. שיהיו בנות שידעו שיש עוד מישהי שעושה את זה. שיחה כזאת עם מתווך כמו שיש בסרט יכולה לפעמים להרוס לי את היום, הקור והניכור שאני מרגישה שיש בעולם של המבוגרים, ואני מרגישה שאני בעצמי עוד לא לגמרי מבוגרת. חשוב לי בשביל עצמי ובשביל אחרים לא להפסיק לחלום, להתרגש משיר שאנחנו שומעים ברחוב, להתאהב. נוגה לא רואה אהבה בבית אצל ההורים שלה ובסביבה החברתית שלה. היא ראתה את זה בסרטים והיא יודעת שיש את זה בתוכה, היא לא רוצה לאבד את זה".

לפני 150 שנה בארצות המערב היה לגיטימי להיות איש נפש, לחוש שירה, לסבול ייסורי נפש אם יש צורך, לפרוח בתוך יופי. היום אנשים יסתכלו עליך...

גורן: "מחשבות על משכנתא. משהו מאוד מסודר. לא שיש לי סלידה מזה, אבל אני לא מרגישה את זה. בגיל 18 הרבה אנשים חושבים על הצבא, ומה אני אעשה אחרי, ג'ובים, ולאן אני אסע אחרי הצבא".

והסרט יכול לתת דחיפה נכונה לאותנטיות לאנשים בגיל הזה שהם בין לבין, להיות מי שהם באמת.

גורן: "זה מבחינתי הדבר. המילים שנאמרות ממש על ה'רולר' עם סיום הסרט, בעדינות, הן 'כשיהיה לי ילד יהיה לו בית חם, יהיה לו סוודר חם, בשמונה ניפגש כל ערב'. היא רוצה משפחה מסודרת, שכולם ישבו לארוחה ביחד, שתהיה אהבה, שיהיה משהו מתפקד. אלה גם הצלילים שאני רוצה שמי שמספיק מרוכז בשביל להקשיב למילים על הרולר ילך איתם".