הבלוז של דני ורטה

היום הוא יום חמישי גשום ואפרורי, המקום הוא בית הקפה של סינמטק ת"א, השעה היא שעת צהריים מוקדמת, שתי קומות מעלינו מוקרן הסרט הישראלי החדש "מטאליק בלוז" לתלמידי תיכון. את הסרט ראיתי יומיים קודם בהקרנת עיתונאים ב"סינמה סיטי". הגעתי עם מקבץ שאלות לשיחה עם במאי הסרט דני ורטה, אבל לבמאי הותיק יש המון על הלב, כך שכמעט ולא הייתי צריך לשאול דבר, פשוט ישבתי וניסיתי לעמוד בקצב שבו המידע שטף את אוזניי.

על הסרט

"כל החיים שלי רציתי לעשות סרט על מסע ועל חברות. הצלחתי ליצור מתח בלי האלמנטים האמריקאים, לספר את סיפור החברות מנקודת המבט של הדמויות. זה לא שני פילוסופים שחוקרים את הרוע הגרמני. הסרט עוקב אחרי יחסים בין עובד למעביד, הבוס והפועל. במשך המסע הם לומדים להכיר אחד את השני לעומק, הם הפסידו המון באופן חומרי אבל הרוויחו חברות".

"זה לא סרט נקמה טריוויאלי או מסע שורשים - בואו נראה איפה נולדנו או איפה נקברו הסבא והסבתא. רציתי שכול הנושא יגיע ממקום אחר, זה ראי למצב הנפשי של הישראלי הבטוח בעצמו, השחצן, המחוספס, זה סרט על מסע נפשי, מראה עד כמה חווית עבר כל כך רחוקה יכולה להיות כל כך טעונה. זה סרט על זיכרון קולקטיבי, אפשר להגיד שכל הפלשבקים הם קלישאה, אבל האימאג'ים האלה הם הזיכרון הקולקטיבי שלנו".אבי קושניר

"לא חשבתי על מישהו אחר לתפקיד של שמואל גולדברג מלבד קושניר. הוא היחיד שהיה היכול לעשות את התפקיד. עד היום אף אחד לא ראה אותו בתפקיד דרמטי וידעתי שבעזרת הדרכה קפדנית הוא יכול לעשות זאת. היה תענוג לעבוד עם שני הסטארים, גרנו באותו מלון במשך תקופה ארוכה והיה פשוט כיף".

ההפקה

"זו הפקה משותפת של שלוש ארצות: ישראל, גרמניה וקנדה. פגשתי את סוזן ג'רארד, מפיקה קנדית שאהבה את הסרט "אספלט צהוב", ביחד מצאנו את קלאוס רטיג, מפיק גרמני שבעזרתו קבלנו את הקרן של המבורג. בקנדה קבלנו הפצה מראש בשני ערוצי טלוויזיה. זו הפקה של שניים וחצי מיליון דולר מה שאפשר לי להרגיש בפעם הראשונה כמו במאי ולא לדאוג לכל הדברים הקטנים".

"לא פשוט לקום בבוקר במינוס שש מעלות בעיר זרה, אני והצלם מחכים להסעה, הכול קפוא קרח, עוד 4 וחצי שעות זריחה. אנחנו בקושי מתפקדים והצוות המקומי עובד ביעילות, רצינות, מסירות. להיות קולנוען זה מקצוע מכובד שם, יש שקט על הסט, פלאפונים לא מצלצלים. הצוות הגרמני היה מאוד רציני, התעקשות על אותנטיות מצד הארט והאביזרים, התעקשות לצלם בלוקיישנים אותנטיים. בסופו של דבר הגרמנים הודו לקושניר ואבגי על רמת המשחק הגבוהה והרצינות שלהם".

"חיפשנו חדר שישקיף על תחנת הרכבת המקומית בהמבורג, גילינו שהמשרד של מנהל התיאטרון של המבורג משקיף על התחנה. לשמחתנו הוא הבין כמה הלוקיישן הזה נחוץ לסרט והסכים לתרום את החדר. צוות הארט הפכו חדר אופנתי ומאובזר למקום עלוב, קשה להאמין שבאמת מדובר במשרד של מנהל התיאטרון של המבורג."

"אחת הבעיות שהתמודדנו איתה היא שיש רק שבע שעות אור מתשע ורבע בבוקר עד ארבע אחה"צ. היינו חייבים לעבוד במהירות כדי לנצל את שבע שעות הצילום וזה היה קצת מסובך מאחר והיו 20 רכבים עם עשרות אנשי צוות ולנוע ממקום למקום בעיר גדולה של מיליון תושבים זה חתיכת סיפור, כמובן שעל הגרמנים אפשר לסמוך ובכל זאת העבודה התבצעה בזמן".

"הצוות היה מורכב מגרמנים, ישראלים, קנדים והסלט התרבותי הזה נגמר ביחסים נהדרים, ארוחות משותפות, ארבע מסיבות פרידה. החשש מלעבוד עם הגרמנים התפוגג במהירות, הם המבקרים הכי קטנים של מדיניות ישראל, הם מרגישים שלהם עדיין אסור להוציא מילת ביקורת עלינו והיתה הזדהות מוחלטת עם מצבנו. לדוגמה ביום של הסצנה של הפיגוע באמת היה פיגוע בארץ והגרמנים היו מאוד מודאגים. עבורם לחיות בישראל זה כמו לחיות על לוע הר געש."