חדשות סרטים

הצמא של תאופיק אבו ואיל - ראיון אישי - חלק ראשון

מאת: |
הצמא של  תאופיק אבו ואיל  - ראיון אישי - חלק ראשון
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
בראיון אישי על כוס קפה, תאופיק אבו ואיל (בתמונה) מספר ליאיר הוכנר על הילדות שלו, ההשפעות הקולנועיות, התגובות באירופה, בעולם הערבי וכמובן על העבודה מאחורי הקלעים של סרטו הראשון, "עטאש-צימאון". אנו מביאים בפניכם היום את החלק הראשון של הראיון המקיף עם אחד היוצרים הצעירים והמבטיחים שיצאו ממדינתנו (החלק השני יפורסם מחר - רביעי).

משפחתו של הבמאי תאופיק אבו ואיל לא דמיינה שבן הזקונים יהיה איש קולנוע בעל שם בינלאומי. הם קיוו שיצמח להם מהנדס, עורך דין או אולי רופא. תאופיק עצמו היה בטוח שהוא יעבוד בפיזיקה, תחום שהצטיין בו. אבל למזלנו בגיל 18-19 היה מהפך - היוצר יליד הכפר הפלסטינאי אום אל פחם, זנח את התוכניות שמשפחתו רקמה עבורו והוא החליט ללמוד קולנוע. הבחירה נבעה מצפייה מוגברת בסרטי קולנוע שהוצגו בטלוויזיה (כי באום אל-פחם אין בתי קולנוע) ומנסיעות לתל אביב - העיר הגדולה והליכה לסרטים אחד אחרי השני.

"אני מגיע ממשפחת פועלים, מאחר ואני האח הצעיר בבית, האחים שלי השקיעו כל כך שאלמד ואצליח. כאשר אמרתי להם שאני מתכוון ללמוד קולנוע, הם היו מזועזעים, מבחינתם זה כמו להיות נרקומן, כלומניק. שהתחלתי ללמוד קולנוע הבנתי שאני מוכן להשקיע את כול כולי בתחום הזה, אפילו את הבריאות שלי - הבנתי שאני רק רוצה לעשות סרטים".

תאופיק יליד 1976, סיים את לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת תל אביב, ועבד משנת 1996 עד לשנת 1998 בארכיון הסרטים של האוניברסיטה. מ-1997 עד ל-1999 לימד תאופיק דרמה בבית הספר ע"ש חסן ערפה שביפו."עטאש – צימאון" הוא סרטו הראשון באורך מלא. בין סרטיו הקצרים: "לחם, חשיש והירח" 1997, "אני עוזב, את נשארת" 1998. "יומנה של זונה ממין זכר" (1999) זכה להצלחה בפסטיבלי קולנוע הומו-לסבים ברחבי העולם ואף השתתף בפסטיבל קולנוע הומו-לסבי ערבי בסן פרנסיסקו. "מחכים לסאלח אל-דין" (תיעודי) 2001, הוקרן ברשת אל ג'זירה הערבית והשתתף בתחרות בפסטיבל הסרטים דוק-אביב. סרטו הקצר האחרון היה "ארבע עשרה" 2002.

עלילת הסרט "עטאש-צימאון" עוקבת אחרי משפחה בת חמש נפשות ואתון המתגוררת בשום מקום בעמק בין הגבעות. הם לא נמצאים במקום הזה מרצונם. לפני יותר מעשר שנים הם התגוררו בכפר המרוחק כמשפחה נורמלית. הבת הבכורה, ג'מילה, פגעה בכבודם במעשה אהבה אסור. האבא - אבו שוקרי, שלא היה מסוגל להרוג את בתו האהובה, לקח את משפחתו למקום נטוש הרחק מעיני בני הכפר המשפילות. שוקרי, הבן הצעיר, אשר רוצה להמשיך ללמוד בבית הספר של הכפר, מתקשה לעמוד בדרישות אביו לעזור בעבודה המפרכת שמפרנסת את משפחתם: הפקת פחם מעצים שהם גונבים מהיער הסמוך. אבו שוקרי מחליט להרכיב צינור מים זורמים למקום מגוריהם אך מישהו מחבל בצינור ובני המשפחה צריכים לשמור עליו כל לילה. שוקרי נקרע בין חובת הציות לאביו לבין ההזדהות עם אמו ואחיותיו, דילמה שסופה תפתיע את כל בני המשפחה...מאיפה הגיע הרעיון לסרט?

ישבתי במכונית עם חבר שלי ליד הגבעות שסובבות את אום אל-פחם. באותו הזמן היה חשוך וגשום במיוחד, והאורות היחידים שהאירו הגיעו מהפנסים של המכונית שלנו. אני זוכר שדיברנו אחד עם השני בעיקר בשביל להרוג קצת זמן. החבר שלי סיפר לי על קונפליקט שהתעורר בין שתי משפחות בכפר שלנו, משהו בקשר לצינור מים שהיה באזור שבו הם התגוררו. באותו רגע גיליתי את התחושה המדהימה שמתעוררת בגופך כשאתה מוצא את הרעיון לסרט שלך. הסרט שלי היה על אדם שמבלה את כל זמנו בהגנה על צינור המים שלו מפני סכנה מסתורית כלשהי. אפשר להגיד שבנקודה הזו בדיוק "עטאש – צימאון" נולד.

איך עובדים על תסריט שמרביתו מבוסס על ויז'ואל?

זה היה תהליך מאוד בריא מבחינתי. כתבתי דראפט במימון קרן הקולנוע הישראלי, הם רצו שאחזור לשכתב את התסריט, לכן פניתי לקרן רבינוביץ שהחליטו לתמוך בי. אני וחבר שלי באהר אגבאריה התחלנו לחפש שחקנים ולעבוד על התסריט. זה היה תהליך מורכב של מחקר, חיפוש אחרי לוקיישן, שחקנים, ממש כמו עבודת מחקר מדעית. מבחינת התסריט, אני אוהב קולנוע שמתבונן, כשעבדתי עם התסריט היה חשוב לי להדגיש את הקומפוזיציה, לברור כל קרן אור. קולנוע של שירה. לפרק את המיזנסצינה. ליצור סרט המבוסס על תמונות עשירות, שדרכן אתה מקבל אינפורמציה ורגשות. אני חושב שהסרט הזה מצליח כי בדיוק כמו הקולנוע האיראני הוא ממלא את החסך שנוצר באירופה ובארה"ב בקולנוע שהוא שירה. הקהל מגיע לסרט עם הרבה רקע עלי כיוצר בגלל שאני פלסטיני, אני רוצה שהם ישכחו את הרקע הזה במהלך הצפייה בסרט ויתמקדו בתמונה.

המקום שבו הסרט מתרחש הוא נטוש לחלוטין. מה הוא בדיוק העמק הזה?

תמיד הכרתי ואהבתי את המקום הזה, והעמק של הסרט הוא חלק מהנוף בו אני חי. בשביל "עטאש – צימאון" רציתי במיוחד לצלם באזור הזה בשל התכונות הסמנטיות והאסטטיות שלו – מקום שנראה כמו שומקום. זהו צרוף מקרים של ממש שצה"ל נהג להתאמן בשטח הריק הזה, ובעצם דמיין את המקום ככפר פלסטיני מיושב לכל דבר.
בתרבות הערבית וכן גם בשפה הערבית, ה"מים" קשורים ישירות עם מושג "החיים". בסרט שלך, ה"מים" הם המקור לקונפליקט – האמצעי המודרני המסמן את תחילתה של הטרגדיה...

אני לא אוהב סמליות, ובמקרה של הסרט הזה המודרניזציה וההתפתחות שאתה מדבר עליהן הן אבחנות מקריות בלבד. אישית, אני לא חושב שהסרט מטפל בנושאים כגון אלו, ולדעתי הוא מטפל יותר בנושאים כמו חירות וחופש המחשבה. מה שאני כן יכול לקבל, הוא את הפיכתם של אבו שוקרי ואום שוקרי, האב והבן בסרט, להוויה הסמלית לכל נושא החופש והחירות – הם אינם יכולים לשחרר את עצמם, והם אינם יכולים לשנות את עצמם...

בנקודה מסוימת בסרט, אום שוקרי ניצבת בפני מצב בו ניתנת לה אפשרות של שינוי עצמי. למרות זאת, היא בוחרת לבסוף במסורת ובהמשכיות. האם ניתן להגיד שזוהי הצהרה פסימיסטית מצידך?

בכלל לא, זהו רק האופן שבו אני רואה את העולם. בשביל הדמות שלי, אין כאן שום אפשרות בחירה חוץ מלדפוק את הראש בקיר. לדמות שלי אין את הכוח והתמיכה להילחם בחזרה, ולכן אני לא חושב שהיא באמת יכולה הייתה לשנות את מצבה. העמדה שלי אינה פסימיסטית, היא כוללת בתוכה קריאה לחופש וחירות, והבעיה היחידה שאכן יכולה להיווצר כאן קיימת לדעתי יותר בטבע האדם מאשר בנקודת המבט שלי. אני באמת לא מאמין שהאדם מסוגל לממש את עצמו.

וזה מוביל אותנו לדבר על מצבן של הנשים בסרט שלך.

על פני השטח הנשים בסרט נראות חסרות אונים ומנוצלות, אבל בעצם זוהי הפעולה הנשית שמניעה את העלילה והקונפליקט קדימה. אני חושב שניתן להגיד שהאישה היא המרכז של הסרט - בלי דמותה של ג'מילה אין כאן בעצם סרט. ב"עטאש – צימאון" בחורה צעירה מביאה חורבן על משפחתה. לפי התרבות הגברית הנשקפת מהסרט, הכבוד של המשפחה מוטל כולו על כתפיה של הבת הצעירה – היא חייבת לציית לקוד המנחה את התרבות הזו. אבו שוקרי נקרע בין המחויבות התרבותית - מוסרית שלו להרוג את בתו, ובין האהבה הכנה והגדולה שהוא רוכש לה, ומכאן שהוא גם מייצר אפשרות שלישית – הוא מנתק את משפחתו מאותה תרבות ועובר לחיות בשומקום. אבו שוקרי אינו יכול להרוג את בתו, או אפילו לתת לה למות, ולכן הוא אדם בעל מוסריות גבוהה – כלומר, גיבור אמיתי. אני יודע גם שג'מילה היא זו שהעניקה לו את האפשרות הזו, להפוך לגיבור של הסרט.

מה היה הקושי העיקרי שעמדת בפניו בתהליך הפקת הסרט?

כסף, והמסורת הערבית- פלסטינית. הסרט הוא דל תקציב אך גדל אמביציות. כמו כן צילמנו באזור שאינו "ידידותי לקולנוע", קולנוע הוא חריג בחיי תושבי ואדי- ערה ולפעמים נתפס כמסוכן. היה קשה מאוד ללהק את הסרט, במיוחד את תפקידי הנשים. אחרי שנה וחצי של תחקירים וחיפושים מצאתי את ששת השחקנים שמשחקים בסרט. אלו שחקנים שמעולם לא שיחקו בסרט וחלקם מעולם לא ראו סרט על מסך קולנוע. למרות ובזכות זאת הם מבצעים את תפקידם מצוין.

מחר (רביעי ה- 4 במאי יפורסם החלק השני והאחרון של הראיון). הסרט "עטאש-צימאון" מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Wonder1פלאציון גולשים10 / 9.1ציון מבקרים5 / 3.4
Only the Brave2רק האמיציםציון גולשים10 / 8.7ציון מבקרים5 / 4.0
Maktoub3מכתובציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.0
American Assassin4מתנקש אמריקאיציון גולשים10 / 8.5
Thor Ragnarok5תור: ראגנארוקציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 3.6
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט