2 יוצרים, 2 סרטים

בפסטיבל הקולנוע newfest שבו התארחתי הוצגו שני סרטים תיעודיים על חייהם ועבודתם של שני יוצרים שאני אוהב ומעריך. הראשון הוא הבמאי הבריטי המוערך דרק ג'רמן שנפטר מאיידס בשנת 1994. השני הוא, צ'ארלס בוש (בתמונה), אישיות מעולם התיאטרון הניו-יורקי שבשנים האחרונות מחזותיו זוכים גם לגרסאות קולנועיות שצוברות מעמד פולחני.

"דרק ג'רמן: החיים כאומנות", הוא אכזבה קולנועית גדולה וכנראה צפייה טלוויזיונית היתה עושה עמו חסד. הבמאי אנדי קימפטון, יצר סרט באורך 64 דקות שלא מחדש חצי דבר על עשייתו של ג'רמן. גרוע מזה מי שלא מכיר את האיש לבטח ישתעמם מהסרט התיעודי הזה המזכיר יותר סרטים תיעודיים משמימים של BBC שנוצרו בשנות השמונים מאשר יצירה קולנועית מסקרנת.

ג'רמן ביים יצירות גאות מסעירות כמו "קארווג'יו" ו"אדוארד השני" ונחשב לאחד היוצרים האיכותיים והבלתי מתפשרים של הקולנוע הבריטי. טילדה סווינטון המדהימה התגלתה אחרי ששחקה במרבית סרטיו. לצערי קימפטון לא השכיל להשתמש בויז'ואל הייחודי של ג'רמן ויצר סרט שמרני וטרחני שבה הבמאי בחר לספר את סיפורו של אחד היוצרים היותר שערורייתיים שעבדו בבריטניה בשנות השמונים בדרכו המפוהקת ומלאת שביעות רצון.ג'רמן יצא מהארון בבריטניה ההומופובית כאשר זו היתה עדיין עברה על החוק. סרטיו הראשונים השפריצו הומו-ארוטיקה וסרטו הראשון באורך מלא, "סבסטיאן" היה לאחד הסרטים הגאים, התקופתיים והמחרמנים הראשונים. ג'רמן אהב להתעסק בהיסטוריה ומרבית סרטיו התרחשו בעבר, בתקופות אפלות. עברו כמעצב הפכו את סרטיו לחגיגה ויזואלית מינימליסטית אך מרהיבת עין, מה שהסרט רחוק מלהיות.

לעומתו, צ'ארלס בוש הוא תופעה אמיתית. מחזאי שהיה מועמד לפרס הטוני, שחקן זוכה פסטיבל סאנדנס, אישיות תאטרלית מהפנטת שלקהל המעריצים הצעיר לא היתה ההזדמנות לצפות במחזות הקאלט שלו, ביניהם "ערפדיות לסביות מסדום". עכשיו ניתנת לנו ההזדמנות להציץ לתוך עולמו האישי והתיאטרלי של בוש, בסרט שחושף הכול ""The Lady in Question is Charles Busch, וזו בהחלט היתה אחת החוויות היותר מרנינות בפסטיבל השנה.

חוש ההומור של צ'ארלס והסובבים אותו וההזדמנות לצפות בארכיון האישי של היוצר שתיעד את כל מחזותיו מראשית דרכו בתיאטרון ה"לימבו" באיסט ווילג' אי שם בשנות השמונים, דרך מגפת האיידס שחיסלה את חבריו ללהקת התיאטרון ויחסו שלו לאותה התקופה הופכים את הסרט לחוויה מרתקת ומצחיקה עד מאוד. דרך הסרט נבנה פרופיל אישי ואמיץ של ילד המגיע מבית הרוס. אמו נפטרה בגיל צעיר, אביו נטש את הבית וצ'ארלס ואחיותיו גודלו על ידיד דודתו שחיה בלב מנהטן.

האובססיה של הוריו לקולנוע ובמיוחד לסרטי דיוות, האהבה הגדולה של אביו לאופרה, הפכו את צ'ארלס מגיל צעיר מאוד למעריץ של הדיוות הקולנועיות הגדולות של אותם שנים. המעבר של צ'ארלס למנהטן תרם רבות לאישיותו. הוא התחיל להגיע למחזות וסרטים על בסיס יומי ואלה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו הצבעונית. הבמאים ג'ון קאטאניה וצ'ארלס יגנקיו מצליחים לתפוס את אותם חלקים הכל כך אמיתיים וצבעונים באישיותו של מר בוש וליצור סרט שלמרות אורכו – 94 דקות חולף במהירות שיא.

בישראל לא עלו על הבמה מחזותיו של צ'ארלס כי זו באמת משימה מאוד קשה: צ'ארלס מככב בתפקיד הנשי הראשי במחזותיו והוא בעצם הופך על הבמה לאחת מאותן הדיוות הגדולות שהוא כל כך מעריץ. הקריירה של צ'ארלס עברה מהשוליים אל המרכז וזכתה בחיבוק אוהב של עולם התיאטרון הניו-יורקי בלי להשתנות לאורך כל הקריירה שלו. זו בהחלט אחת המעלות המרכזיות שלו כיוצר. הוא היה ונשאר נאמן לעצמו וליצירתו היום בדיוק כמו בעבר.

טוב עשה פסטיבל הסרטים Newfest כשערך מחוות לשני יוצרים חשובים שלא התפשרו ביצירתם ובחייהם והשפיעו רבות על הייצוג ההומואי בעולם התרבות בעשרים וקצת השנים האחרונות. לשמחתי צ'ארלס בוש מתכונן בימים אלו לסרט שלישי בכיכובו והפעם גם בבימויו. בהחלט יש למה לצפות.

היה לי את הכבוד לפגוש את צ'ארלס בניו יורק, ובתמונה הגדולה (לחצו על 'תמונות נוספות') תוכלו לראות אותי - משמאל, וצ'ארלס ללא פאה ושיער בכלל, מימין.