זכרונות אהבה מ-2046

"מספרים שב-2046 לא משתנה דבר. איש לא ידע, כיוון שמעולם לא חזרו משם". מילים אלו פותחות את "2046", יצירת המופת של וונג קאר וואי, הלוכדת את הצופה מהשניה הראשונה. אולם הקולנוע נעלם והמושבים האדומים היו למושבי רכבת הנעה בין האהבות שהיו לי בעבר. ברוכים הבאים לאהבה החדשה שלי, וונג קאר וואי. כל הנוסעים מתבקשים לעלות לרכבת הנוסעת ל-2046, המקום והזמן בו תתאחדו עם הזכרונות שאיבדתם.

במרכז הסרט עומד צ'ו (טוני ליונג), עיתונאי סוג ז' המגיע מסינגפור להונג קונג ומותיר מאחוריו את סו (גונג לי), מהמרת מיסתורית שדחתה את אהבתו. רדוף זכרונות הוא מתאכסן במלון "אוריינטל" בחדר 2047, הסמוך לחדר 2046, בו נרצחה מאהבת אחרת מעברו. במהלך שהייתו הארוכה במלון הוא עוקב אחר הנעשה בחדר הסמוך וכותב בהמשכים סיפור מדע בדיוני אירוטי – "2046", המבוסס על אנשים שפגש.

צ'ו חובב הנשים "עושה" כל יום יפיפיה אחרת. את רגש האהבה שפיעם בו בעבר הוא קבר במקום שאולי קוראים לו "2046", אותו חדר בלב שאנו נועלים אחרי אהבה נכזבת, המקום בו הזמן אינו משחק תפקיד, למרות שהוא יקר מפז. צ'ו נע מרומן אחד למשנהו. האחד מלא תשוקה והרס לבאי-לינג (ז'אנג זי-יי) והשני אפלטוני לג'ינג (פיי וונג), בתו של בעל המלון.

העלילה בסרט נעה בין שני מישורים: האחד בדיוני, סיפורו של האדם היחיד שעושה את דרכו בחזרה מ-2046 והשני, סיפורו של העיתונאי ואהבותיו.

חווית המעבר מיקום ליקום חזקה ומהפנטת. קאר וואי מכניס אותנו לקרביים של מי שאהב ומדחיק את הזיכרון. כולנו היינו שם. גם כריסטופר דויל, הצלם הקבוע של קאר וואי. דויל, המצלם בקביעות בטייוואן, זכה בפרסים רבים ולאחרונה צילם את "גיבור" של ז'אנג יימו. הצילום שלו, יחד עם הבימוי של קאר וואי, יוצאים מהפריים ונכנסים לנשמה. אם אלוהים היה מצלם אותנו, כך זה היה נראה: צבעוני, עשיר, רב מימדי, מצליף, מנחם, מנוכר, רך, קרוב עד כדי נגיעה.

הבימוי של קאר וואי סיזיפי ומדוייק עד לעגיל של אהובתו של צ'ו, שהופך לחלק מהאבזור של האנדרואידיות בסיפור הנכתב. קשה שלא להתרשם מההקפדה הסנטימנטלית של הבמאי שהשפיעה על הצילום, התלבושות והמוסיקה.

אחד ההישגים הגדולים של קאר וואי כתסריטאי הוא עיצוב הדמויות הנשיות, המורכבות, השונות זו מזו, המגוונות במצבי הרוח שלהן ובדינמיקה עם הגיבור. כל אלה ראויים להערצה, כיוון שלמיטב ידיעתי קאר וואי משתין בעמידה. היוצר סוגד לנשים ומציג אותן בכל מצבי הצבירה – אהבה, בדידות, אדישות, עצב, יאוש ותשוקה.

המצלמה מתמקדת בציפורניים אדומות, עצמות בריח, שפתיים משורטטות, רגליים עטויות גרבונים שחורים טופפות על עקבים דקים, תחרה וכל מה שמסמל את כוחה של הנשיות הכובשת. בכל אלו עומד הגיבור שחי את הרגע, אך אין בתוכו רגע חי אחד, מלבד הזיכרון. הנשים המופלאות מפליגות הלאה ממנו לעבר 2046, שהוא המקום הבטוח ביותר לאוהבים ולאלו שאיבדו את האהבה. הן חכמות מן הגיבור ונסיון חייהן עוטף את התשובות לשאלות איתן הוא מתמודד במשך תקופה בת שלוש שנים.

השחקנים כאילו נתפרו בהזמנה לפרוייקט מרשים זה, שהתארך קרוב לחמש שנים. את העיתונאי צ'ו משחק טוני ליונג, זוכה פרס השחקן בפסטיבל קאן 2000 עבור הופעתו בסרטו הקודם של קאר וואי, "מצב רוח לאהבה". שורת מקהלה של שחקניות יפיפיות, שמשחקן עשוי לעילא ולעילא, מלווה את ליונג ומחפה על משחקו הבינוני. שתי הנשים שעושות את הסרט הן באי-לינג המאוהבת נואשות בצ'ו וסו מסינגפור שדמותה המסתורית נחקקה בזכרונו.

מייד זיהיתי את ז'אנג זי-יי המשחקת את באי לינג. אני עוקבת אחרי השחקנית המוכשרת מאז משחקה ב"הדרך הביתה" (ז'אנג יימו, 1999). ודאי תזכרו אותה מ"נמר דרקון", "גיבור" ולאחרונה מ"מחול הפגיונות". לז'אנג יש נוכחות בלתי מעורערת בכל סרט בו היא מופיעה, אולם ב"2046" קאר וואי מטלטל אותה, נוטל ממנה את המושכות , וכך מוציא ממנה את האיכויות שניגלו לעיניי לראשונה ב"הדרך הביתה".

בשניה בה הפציעה על המסך דמותה של גונג לי, המשחקת את סו, הנחתי שמדובר בשחקנית מפורסמת. ואכן, גונג לי, היא כוכבת קבועה בסרטיו של ז'אנג יימו וביניהם "הפנסים האדומים", "כנופיות שנחאי", "ז'ודו" ועוד. כיום היא השחקנית הסינית הנערצת ביותר ברחבי העולם ומראה היחודי הושווה לגרטה גארבו ולא בכדי. מדובר בפאם פאטאל המתהדרת בתווי פנים אציליים וחזקים המטביעים את חותמם על צ'ו ועל הצופה.

עינת ממשיכה להתפעל מיצירתו של וואן קאר וואי בחלק השני של הכתבה.