חדשות סרטים

"הקשת" שהחטיאה את המטרה

מאת: |
הקשת שהחטיאה את המטרה
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
הסיפור הכי בסיסי וראשוני שקיים משחר האנושות הוא עדיין הקלישאה השחוקה של בחור פוגש בחורה, בחורה לא רוצה את הבחור, בחור עושה משהו מטורף, ו-90 דקות אחרי הם חיים ביחד באושר ועושר. לכל יוצר, בכל תחום יש את הגרסא שלו לסיפור הזה. זה יכול להיות אפל ומורבידי, מותח ומסתורי, זה יכול להיות מצחיק ושיהיו מעורבים בו הרבה נוזלי גוף וזה יכול להיות מטפורי ופואטי, כל אמן והסגנון האישי שלו.

בסרטו החדש, "קשת", קים קי דוק בחר בדרך בה הוא הלך בסרטיו האחרונים: שקט, יחסים ללא דיבור, רק מגע, מערכת יחסים שלמה על דרך מטפורות ודמיון. כך גם נראו סרטיו הקודמים: "להרגיש בבית", "אביב, קיץ, סתיו, חורף...אביב" ועוד. אך מה לעשות שבניגוד לבדיחות סלפסטיק, גם מטאפורת הזן הכי מחכימה, תשמע מטופשת בפעם השלישית.

הסרט מגולל את סיפורו של דייג זקן שמגדל על הספינה שלו נערה שאסף לשם בגיל 4, ומחכה שתגיע לגיל 17 על מנת להינשא לה. היא מעולם לא ירדה מהספינה, והקשר היחיד שלה אל העולם החיצוני הוא הגברים שעולים לספינה על מנת לדוג ומנסים באותה הזדמנות לדוג אותה. כשאחד הנערים שובה את ליבה, במועד כל כך קרוב ליום הולדתה, הזקן צריך לפעול על מנת להגשים את חלום החתונה.

על מנת לא לשעמם אותנו הצופים צריך קי דוק לעשות שינויים קטנים בין הווריאציות השונות של הסרטים שלו, אבל לטעמי, עומס הדימויים היינו מוגזם הפעם. דבר שבעבר היה חינני, נשחק עד כדי כך שנהיה מעיק וטרחני. בסרטיו הקודמים אנו לא רואים את הדמויות מדברות (דבר שהעלה בי לא פעם את התהייה, שבדרך כלל אינה רלוונטית לסרטים, מה קורה כשהמצלמה לא נמצאת שם?) והאפקט שנגרם כתוצאה מהעדר הדיאלוגים היה גורם חשוב שחיזק את הדימוי הזני של הסרט ויוצר את התחושה שכדי למצוא אהבה וחיים מאושרים אין צורך ביותר מדי מילים או פעולות, מין סוג של מינימליזם קיומי.

גם הפעם הדמויות לא מנהלות דיאלוג גלוי, אך כן מתלחשות בניהן לאחר אקט של גילוי עתידות שהזקן והילדה עורכים על ידי חץ שהזקן יורה מקשת (משם לקוח שם הסרט, אותה קשת משמשת גם לנגינת מוזיקה שמתלווה אל הסרט) אל עבר הנערה המתנדנדת לצידי הספינה. אנו לא יודעים על מה הם מדברים, אך עצם העובדה שקיימת תקשורת מילולית כלשהי בין הדמויות מבדילה את הסרט מסרטיו הקודמים של קי דוק. אבל זה דווקא בעוכריו של הסרט, שכן אם בעבר עוד תהינו האם יש תקשורת מילולית בין הדמויות, אז עכשיו הסוד הזה נחשף, אך לא תוכנו. זה כמו שמישהו בא אליך ואומר לך: "יו! יש לי משהו ממש חשוב לספר לך, אבל אסור לי". טיזריות מהסוג הכי מעצבן.

אם כל זה לא מספיק, אז לקראת סופו, הסרט מתחיל לנוע בין מחוזות הסוריאליזם והמטפורות. הפעם הדבר נראה קצת מאולץ וברור, דבר שגורם לכל היופי והקסם שבאומנות להעלם.

אם כל זה עוד היה מעידה חד פעמית של יוצר ייחודי, הפעם הופיע פתגם זן בסוף הסרט. ב"להרגיש בבית" היה נדמה שלראשונה בחייהם מפיקי הסרט פתחו ספר פילוסופיה בחדר העריכה , ולקחו את המשפט המתאים ביותר. אז הפעם נדמה שהם לקחו את מה שקיבלו בעוגיית המזל והגישו לנו. לא רק שזה מראה על זלזול של היוצר בצופיו שהם לא מסוגלים לקרוא ולהבין את הסרט, אלא גם מזלזל בסרט עצמו וביוצר שלה כאילו אין היא מספיק טובה כדי להעביר את המסר. וחבל, הקולנוע הוא שם לא כדי לדבר אלא להראות.

נקווה שקי דוק ייקח לעצמו פסק זמן קל, שינבור לו בין אגדות הזן השונות לפני שהוא מגיש לנו סרט נוסף, ושיפסיק להתאמץ כדי להיות מעניין וייחודי במקום פשוט להיות כזה.
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Coco1קוקוציון גולשים10 / 9.0ציון מבקרים5 / 4.1
Wonder2פלאציון גולשים10 / 8.9ציון מבקרים5 / 3.5
Only the Brave3רק האמיציםציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 4.0
Wonder Wheel4גלגל ענקציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.2
Star Wars Episode VIII5מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דייציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 4.0
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט