Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: חיים שכאלה - הביוגרפיות הקולנועיות שעשו לנו את השנה

האם לתסריטאים ההוליוודים הולכים ואוזלים הרעיונות לתסריטים מקוריים? אם לשפוט על פי כמות הסרטים המבוססים על מקרים אמיתיים שיצאו השנה התשובה היא, כן.

כמות הביוגרפיות שהפציעו השנה על מסכינו, חלקם בהצלחה מרובה, מעידה על ה"עצלות" התסריטאית: "ריי", "הטייס", "קינסי", "סינדרלה מן", "למצוא את ארץ לעולם לא" ועוד כמה שעוד לא הגיעו לישראל, אבל יגיעו כנראה במהלך השנה הקרובה כמו: "קפוטה", "הולך בדרכי" ובוודאי יהיו עוד כמה.

העיסוק במקרים ואנשים אמיתיים גורם להרבה בעיות ליוצרים ולצופים. הבעיה הראשונה היא האמינות: אנחנו מכירים את הסיפור, וכדאי ליוצר להצמד אליו אחרת נרגיש שמרמים אותנו, שלא לדבר על הבעיה המשפטית שעלולה לצוץ מצד האדם האמיתי.

גם מקומו של המשחק נפגם במקצת, שכן שלא כמו במקרים "הרגילים" אין לשחקן הרבה מקום להביא לידי ביטוי את אופיו הייחודי, שכן עליו להיצמד לקווי הדמות כפי שהיא מוכרת. קצת קשה לי לדמיין את ראסל קרואו בתור ג'יימס בארי העדין ואת ג'וני דפ בתור ג'יימס בראדוק המסוקס.

בעיה נוספת שעולה מעיסוק בנושאים "אמיתיים", היא שהסרט צריך להמנע מליפול למלכודות השעמום שנוצר גם מפני שהסיפור מוכר, וגם כי גם לא כל החיים של אדם הם מעניינים, לא משנה כמה תפניות היו לו.

הדוגמא הטובה ביותר לכך ניתן לראות ב"הטייס" של מרטין סקרוסזי בו ליאונרדיו די קפריו מגלם את הממציא המליונר האוורד יוז. למרות חייו הסוערים של יוז, שכללו המצאות גאוניות, חיי חברה מרתקים, הם כללו גם תקופות פסיכותיות שכללו הסתגרויות ובידוד ארוכים, וזה, אין מה לעשות, לא כל כך קולנועי.

בחירה נבונה יותר שעשו בהוליווד, היא לבסס את הסרט על מקרה אמיתי, הולמארק סטייל, רק איכותי יותר. מבית היוצר של זוכה האוסקר "נפלאות התבונה", קיבלנו השנה את "סינדרלה מן". גם כאן רון הווארד מביים את ראסל קרואו כאיש הפשוט שנאבק באיתני העולם הפנימי והחיצוני. והרי ככה אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו, ואם הם אנשים אמיתיים, מה טוב. קרואו מגלם את ג'יימס בראדוק, מתאגרף שנפל מצמרת עולם האגרוף עד לתחתית השפל הכלכלי ונסיונו ההירואי לחזור,למען עצמו, משפחתו ולמען אומה במצוקה. אין זה סרט רע או גרוע, להיפך הוא אפילו טוב במיוחד, אבל הוא בסך הכל שעתוק של המציאות, לא מורגש בו טאץ' אישי של היוצר (מבקרים רבים יטענו שלרון האוורד אין טאץ' כזה בכלל) או איזשהו משהו שניקח איתנו מעבר לסיפור, כי בשביל הסיפור נטו יש לנו את ספרי ההיסטוריה.

הסרט המוצלח ביותר בסגנון זה, ובין המוצלחים בכלל השנה,הוא "למצוא את ארץ לעולם לא". ג'וני דפ מגלם בו את יוצר פיטר פן, ג'יימס בארי, ומתאר את התהליך של כתיבת הסיפור הקסום הזה. אולי זה הודות לג'וני דפ, שמסרט לסרט מוכיח שהוא אחד השחקנים היותר מגוונים היום. וגם עבודתו המשותפת עם הילד פרדי איימור עברה מצוין את המסך (הצלחה שחזרה על עצמה גם בצ'ארלי וממלכת השוקולד), דבר שלא תמיד קורה עם ילדים שחקנים. אך כאן טמון הקאץ', שכן מכל הסרטים שהוזכרו, זהו הסרט שהיו כנגדו הכי הרבה טענות כנגד חוסר נאמנות לההתרחשות האמיתית. אז אולי המציאות עולה על כל דמיון, אבל היא לא עוברת מסך כמוהה.

ואולי סרט אחרון שיכול להתגנב לקטגוריה זו, הוא "האחים גרים – למבוגרים בלבד" של טרי גיליאם. אחרי שלא הצליח לעבד למסך את ספריו של טרי פראצ'ט ואת דון קישוט (אם כי הוא אמר לאחרונה שהוא חוזר לצילומים עם ג'וני דפ) הצליח גיליאם למצוא מימון לפנטזיות שרצות בראשו, שהפעם באו לידי מימוש בסרט זה. סיפור המסגרת הוא חייהם של שני אחים אמיתיים בתקופה וזמן שבו הם באמת פעלו: ג'יק וויליאם גרים, אוספי המעשיות הגרמניים מתחילת המאה ה-19. זהו החלק היחיד שמבוסס על המציאות, השאר הוא מומצא לגמרי, וכמו בכל סרטיו האחרים של גיליאם, הגבול בין דמיון למציאות מטושט ולא ברור. אבל פרט לסיפור המסגרת "האמיתי", הסרט משלב בחינניות קטעים מהאגדות היותר מפורסמות של האחים, מה שהופך את הסרט לקצת פחות אפל.

ומה מחכה לנו שנה הבאה בתחום הזה? "המופקר" עם ג'וני דפ על חייו של ג'ון וולימוט, חואקין פיניקס מגלם את ג'וני קאש ב"הולך בדרכי" וכמובן "מינכן" של סטיבן שפילברג. אך המעניין ביותר, הוא "לילה טוב ומזל טוב", שעוקב אחרי פעולו של העיתוני אדוארד מורו כנגד צייד המכשפות של הסנאטור מקארת'י בשנות החמישים. הסרט שזכה לתשבוחות מן המבקרים וגרף את פרס התסריט והמשחק בפסטיבל ונציה האחרון ביותר. הסרט שעושה שימוש בקטעי ארכיון ביחד עם קטעי משחק, נשמע מבטיח ביותר, בייחוד לאור סרטו הקודם של הבמאי ג'ורג' קלוני "ווידוים של מוח מסוכן".

אם נשוב רגע לשנה שהייתה, דבר אחד מאפיין את כל הסרטים שהוזכרו, וזה האיכות שלהם: כולם ללא יוצא מן הכלל לא היו מדהימים, כאלו שנזכור לעוד שנים רבות, בניגוד לסרטי העבר בתחום כמו "רשימת שינדלר", או "הפסנתרן". אבל זו לא בעיה רק של הסרטים הללו, אלא דבר שניתן לומר לגבי שאר הסרטים שראינו בשנה האחרונה: כמה מהם ייזכרו על ידינו בעוד שנים מספר?

מה שנותר לנו לעשות הוא רק לקוות שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה טובה יותר.