השחקנית הקלאסית שלי וינטרס מתה בגיל 85

שלי וינטרס, אחת השחקניות הקלאסיות של הוליווד, שהחלה את דרכה כפצצת מין בלונדינית (מה שכונה בזמנו blond bombshell) והפכה לאחת השחקניות המוערכות והנחשבות שזכתה פעמיים בפרס האוסקר מתה מהתקף לב והיא בת 85. וינטרס החזיקה בקריירה מצליחה שנמשכה למעלה מ- 50 שנה. היא שינתה כל הזמן כיוון בקריירה והופיעה בקומדיות, דרמות, סרטי אקשן ועל הבמה שם החלה את דרכה. כנערה צעירה היא הייתה אחת מנערות המקהלה שרקדה ושרה לצידו של כוכב מפורסם זה או אחר. מנערת מקהלה היא התקדמה לתפקידי משנה בהצגות בניו יורק ומשם מצאה את עצמה בתפקידים קטנים בסרטי קולנוע, בדרך כלל בתור הבלונדינית היפה שלא אומרת הרבה.

היא שינתה כיוון עם הזמן והחלה לקבל על עצמה תפקידים רציניים יותר ובוגרים יותר, שני פרסי האוסקר שקיבלה היה על גילום דמויות של אמא, בסרט "יומנה של אנה פרנק" (1960) ו- A Patch of Blue משנת 1965. תפקידיה המוכרים יותר לחובבי הקולנוע הם כאמה של לוליטה בסרטו הידוע של סטנלי קובריק משנת 1962, אמו הצעקנית, השתלטנית של לארי לאפינסקי בסרטו של פול מזורסקי "התחנה הבאה גריניץ' ויליג'" וכבלה רוזן, אישה כבדת משקל, אחת מקבוצת האנשים שמסתובבים בבטנה של ספינת השעשועים השקועה ב- "הרפתקה בפוסידון" (1972).

וינטרס לא הפסיקה להופיע עד סוף שנות השבעים לחייה, במהלך שנות התשעים היא גם נתנה כמה הופעות טלוויזיוניות בלתי נשכחות כמו למשל, כשגילמה את סבתה של רוזן בסדרה המוכרת של רוזאן בר. סרטה האחרון היה סרט איטלקי משנת 1999, "לה בומבה", לצד ויטוריו גסמן מי שהיה בעלה לשלוש שנים ואתו יש לה ילדה משותפת, ויטוריה.

כאמור, בשנת 1959 היא השתתפה בהפקת "יומנה של אנה פרנק" שם גילמה את אמו של פיטר ואן דאן. מכיוון שהייתה לה מודעות פוליטית וחברתית גבוהה (אותה לא התביישה להפגין בציבור לא אחת) תרמה וינטרס את פסלון האוסקר שבו זכתה ל"בית אנה פרנק" בהולנד שם הוא נמצא עד היום.

וינטרס הייתה חביבת תוכניות האורח מכיוון ששם לא פחדה לדבר ולהגיד בדיוק מה היא חושבת על הוליווד, עולם הקולנוע והפוליטיקה. היא כתבה גם שני ספרים בהם היא מגוללת פרשיות אהבה רבות שהיו לה עם שחקנים קלאסים כמו ברט לאנקסטר, קלארק גייבל, ויליאם הולדן, מרלון ברנדו, ארול פלין ועוד.

היא התגלתה על ידי אחד מראשי אולפני "קולומביה" שראה אותה על הבמה בניו יורק. וינטרס, ששמה האמיתי הוא שלי שריפט, קיבלה את הצעתו, עברה את מבחן הבד וקיבלה את השם החדש באהבה.

אולם, הקריירה שלה לא פרחה באולפני "קולומביה" והיא קיבלה תפקידים קטנים וזניחים בסרטים זניחים עוד יותר, כשהחוזה שלה הסתיים היא חזרה לניו יורק ולהפקת "אוקלוהומה".

הוליווד לא ויתרה עליה והיא קיבלה טלפון מאולפני "יוניברסל", וינטרס שוב ארזה את חפציה ונסעה לארצות הברית שם תפקידה החלו לצבור מקום חשוב יותר בהפקות. בשנת 1951 היא הופיעה בסרטו של ג'ורג' סטיבנס "מקום בשמש" לצד אליזבת טיילור ומונטגומרי קליפט וזכתה במועמדות הראשונה שלה לפרס האוסקר.

שלי וינטרס הפכה לשחקנית רצינית וכמעט כל בימאי הוליווד רצו לעבוד אתה. וינטרס המשיכה ללמוד משחק ולפתח את הטכניקה שלה, היא הצטרפה לבית הספר השייקספירי שהקים צ'ארלס לוהטון (ומאוחר יותר שיחקה בסרט היחיד שביים "ליל הצייד") ומאוחר יותר אפילו שימשה כמעין מורה למשחק של מרילין מונרו.

בשנות השמונים חברה וינטרס להפקותיו של מנחם גולן ואפילו ביקרה כאן בארץ כאשר השתתפה בצילומי "מחץ הדלתא".

יהי זכרה ברוך.