Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: שנת אפס

סרטו החדש של הבמאי יוסף פיצ'חדזה, "שנת אפס", הוא אחד הסרטים היפים ביותר שצולמו בישראל. הוא גם ללא ספק אחד הסרטים הייחודים ביותר שהוקרנו בשנה החולפת על גבי המסך הגדול. האיש שהביא אל מסך הקולנוע את הסרטים "לנגד עיניים מערביות" ואת "בסמה מוצ'ו" מספק לנו את "המגנוליה" הישראלית והוא עושה זאת בכישרון ובתנופה מעוררי הערצה שמחזירים את האמון ביצירה הקולנועית בארץ. אמון שכמעט התפוגג במהלך 2005 בעקבות רצף סרטים מביכים בבינוניותם וגרוע מזה.

שנת 2005 היתה שנה קשה לקולנוע הישראלי. מלבד "צימאון" שהיה בכלל צריך לצאת לבתי הקולנוע ב 2004 ולא מצא מפיץ כך שתאריך היציאה שלו פשוט נדחה ונדחה, לא היה שום סרט ישראלי על המסך שהיה אפשר לכתוב עליו ביקורת חיובית. אגב, יש למה לצפות, על המדף אצל מפיצי הסרטים שוכבים סרטים ישראלים נפלאים תוצרת 2005 שמחכים לרגע שינערו מעליהם את האבק. ביניהם: "ימים קפואים" של דני לרנר, "קרוב לבית" של וידי בילו ודליה הגר, ל"מראית עין" החביב ו"ידיים קשורות" סרטו המרגש של דן וולמן עם גילה אלמגור ועידו תדמור.

גם ל"שנת אפס" לקח זמן להגיע אל מסך הקולנוע. אפילו יוצר רב ניסיון כמו יוסף פיצ'חדזה נתקל בבעיות עם מפיצי הסרטים בארץ ולקח זמן רב עד שמישהו בכלל טרח לקנות את הסרט להפצה. בזכות יונייטד קינג שהפכו באופן לא רשמי לבית חם למדי לקולנוע ישראלי עולה סוף כל סוף על המסכים. הסרט הציג בפעם הראשונה בפסטיבל ירושלים 2004, והציפייה משתלמת במיוחד, כי "שנת אפס" הוא סרט כל כך שונה וייחודי בתולדות הקולנוע הישראלי. סרט תוצרת הארץ שמתכתב עם גודאר אבל גם עם "מגנוליה" ו"תמונות קצרות". סרט שכולו אהבה אבל יש בו עצב גדול מהחיים. סרט יפה לעין שמצליח גם לגעת בלב, ושיש בו שחקנית ישראלית אחת שאתם חייבים להתאהב בה, שרה אדלר המעולה.

העלילה עוקבת אחרי שבעה אנשים כאשר בחייהם מתרחשת תפנית כאשר הם נתקלים זה בזה. אנה היא אם לילד בן 10 שפוטרה מעבודתה בספריית ה dvd. אדי הוא עיוור שאיבד בתאונת דרכים את כלב הנחיה שלו. ראובן ומיכל הם זוג נשוי בשנות הארבעים לחייהם הנאבקים ביניהם על הריון לא מתוכנן. כגן הוא טכנאי רדיו המנסה להבין את עברו באמצעות תוכנית רדיו היסטורית שהוא עושה על אביו ומפגשים עם חבר בלהקת הפאנק שאביו היה חבר בה. מתי הוא איש עסקים עם היסטוריה אפלה שחוזר לארץ ומנסה לבנות את חייו מחדש. כל אחת מהדמויות הללו מנסה לשנות את חייה, להכניס קצת אור לתוך החשכה שבה היא חייה. כול אחד מחפש משמעות לחייו, מחפש אחרי גאולה. אבל החיים בסופו של דבר סוחפים אותנו בלי שתהיה לנו שליטה עליהם.

"שנת אפס" מתבלט במיוחד בזכות הצילום המרהיב של איתי נאמן. בשנה החולפת היתה תחושה שהקולנוע הישראלי נראה במקרה הטוב כמו סרט טלוויזיה מושקע (מלבד "צימאון" כמובן), ואין זה פלא, מרבית הסרטים ממומנים על ידי הכבלים, הלוויין וערוצי הטלוויזיה המסחריים. המחשבה המרכזית היא כיצד הסרט יראה לא רק על המסך הגדול אלא גם על המסך הקטן. כך נוצרים סרטים ששפת הקולנוע בהם דלה. נאמן שרגיל לעבוד בפורמט טלוויזיוני, ("לתפוס את השמיים", "פרנקו וספקטור" , "טיפול נמרץ" ו"החמישייה הקאמרית"), הצליח להשתחרר מהמראה הטלוויזיוני המעיק, ויצר את אחד הסרטים היפים והייחודים ביותר שנראו על גבי המסך הגדול בשנה האחרונה. כאשר צופים בסרט הזה יש תחושה שצרפת זה כאן.

כבר הספקתי לשמוע טענות שהסרט מאוד לא ישראלי בגלל שהוא מתעסק בחייהם הפרטיים של אנשים עירוניים. טענה מופרכת לחלוטין. באיזה עוד מדינה תשמעו את קולו המנסר של שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו בתוכנית רדיו כשהוא מתגאה על עליית המחירים האחרונה? באיזו עוד מדינה ידברו על הפרטת הקיבוצים? באיזו עוד מדינה יסגרו ספריית dvd איכותית ויפתחו דוכן פלפל במקום? "שנת אפס" הוא על מדינת ישראל שזקוקה לחשבון נפש, שמחפשת אחרי משמעות לקיום הסהרורי שלה, וגאולה שככול הנראה לעולם לא תגיע.

"שנת אפס" מתנהל בשלוש שפות (עברית, אנגלית וספרדית), יש לו כתוביות בעברית ובאנגלית, ואורכו 131 דקות. עם מראה אירופאי עגמומי שיקרע לכם את הלב, משחק מעולה של כול צוות השחקנים. חובה לציין לטובה את מוני מושונוב שמגלם עיוור בצורה אמינה ועושה כאן תפקיד בלתי נשכח והילד צוקי רינגרט עם פניו מלאות ההבעה. וכמובן, התגלית של הסרט - השחקנית הישראלית המוכרת בצרפת, שרה אדלר, בתפקיד שפשוט יגנוב לכם את הלב. "שנת אפס" הוא פריצת דרך לקולנוע הישראלי, וסרט שאתם חייבים לראות.