Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הר ברוקבק

אחרי שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה ובארבעה פרסים מרכזיים בגלובוס הזהב, (הדרמה הטובה ביותר, הבמאי, התסריט והשיר המקורי), "הר ברוקבק" מגיע לבתי הקולנוע בישראל עם שלל ציפיות. הבמאי האמריקאני/טייווני אנג לי מספק את מה שהוא יודע לעשות - דרמה קודרת ומרגשת ועם זאת מאופקת ומאוד מכובדת. הוא גם מצליח כהרגלו להוציא משחקניו דמויות אמינות בעלות תוקף, כאשר הוא מעדיף להתמקד במבטים ביישנים, תנועות קטנות והבעות פנים המבטאות את המחשבות של הגיבורים וזאת במקום להתמודד עם מונולוגים ודיאלוגים שוצפים רגשות. בעזרת אותה שפה קולנועית עשירה הוא מצליח ליצוק בלב הצופים עצב קיומי עצום ובחוכמה רבה הוא לא מספק לצופה את הפורקן הנדרש ומשאיר אותו מהרהר בתמה המייאשת של הסרט. זהירות, הביקורת מכילה ספוילר.

אנג לי יכול לקחת כל ז'אנר ולהפוך אותו על פיו בעזרת עבודת הבימוי הייחודית שלו: המלודרמות המשפחתיות "מסיבת נישואים" ו"אוכל שתיה גבר אשה", דרמת המלמלות "על תבונה ורגישות", הדרמה האמריקאית המשפחתית "סופת קרח", דרמת מלחמת האזרחים "לרכב עם השטן". סרט אומנויות הלחימה "נמר דרקון" ואפילו סרט קומיקס שובר קופות - "הענק". הוא מפרק כל ז'אנר ממרכיביו ומציג תפיסה חדשנית לגבי מהותו. עכשיו מצטרף אל הרשימה גם המערבון, איתו הוא מגיע לשיאים סגפניים חדשים.

העלילה עוקבת אחרי אהבתם של אניס דל מאר (הית' לדג'ר המעולה), וג'ק טוויסט (ג'ייק ג'ילנהאל הנפלא), צמד בוקרים בשנות השישים של ארה"ב על רקע הנופים הפראיים של ויומינג וטקסס. כאן יש לציין לטובה את הצלם רודריגו פרייטו שעושה עבודת צילום משובחת. סיפור אהבתם של השניים נמשך בסתר במשך שני עשורים מאחורי הגב של נשותיהם (מישל וויליאמס שמצליחה לרגש בתפקיד קשה מאוד ואן האת'אווי החביבה). בהתאם לאזור הגיאוגרפי שבו הם חיים ולתקופה שהסרט מתרחש בה, הוא עתיד להיגמר רע. כל זה על רקע המוסיקה המקורית המופלאה של גוסטבו סנטאוללה.

אין ספק שמדובר בסרט החשוב ביותר שנוצר בהוליווד בשנה האחרונה. זו הפעם הראשונה מזה שנים, שאולפן גדול תומך בסרט שעוסק באהבה קווירית באופן שאינו משתמע לשני פנים. זו גם הפעם הראשונה שבמאי זוכה פרס אוסקר שנחשב לאחד האיכותיים והמוערכים שעובדים היום בארה"ב, מביים סרט על נושא כל כך רגיש בחברה האמריקאית העכשווית. תוסיפו לזה את שני כוכבי הקולנוע הצעירים והחמים ביותר בהוליווד שהיו מוכנים לקחת סיכון (מחושב, יש לציין), ולגלם צמד אוהבים. בהחלט מדובר בחומר נפץ. כאן נכנסת השפה הקולנועית של אנג לי. מי שאינו מכיר את היוצר יחוש כאילו הבמאי וכל הנוגעים בהפקה ידעו שהסרט עלול למשוך אש מכיוונים פוליטיים מאוד צפויים, ולכן האיפוק האופייני כל כך ליוצר הייחודי מקבל כפל משמעות בסרט הזה. כאילו לי נזהר יתר על המידה כדי להתחמק מהטיפות. אולי בגלל האיפוק הקהל הסטרייטי יוכל להתמודד עם רגשות הגיבורים ביתר קלות.

מעניין לבחון את ההיסטוריה של הקולנוע ההוליוודי כאשר כותבים על "הר ברוקבק", מאחר ומדובר במערבון מודרני שמנתץ את דמותו של הבוקר המתבודד ומציג פרשנות חדשה לדמותו הסגפנית. לכך יש קשר ישיר ליחס של הוליווד המסחרית לגבי דמויות גאות לאורך השנים. אם בוחנים את המאפיינים של דמות הבוקר במרבית הסרטים מדובר בדמות שלווה, מתבודדת ומלנכולית. בדידותו היא חלק מאישיותו. תמיד נראה כאילו הבדידות אינה נכפית עליו ושהיא קרובה לנפשו. ב"הר ברוקבק" אנג לי מפרש את הבדידות והמלנכוליה על ידי הזהות המינית שלו. שני הבוקרים מתבודדים ושתקניים בשל החשש שזהותם המינית תיחשף.

המערבון הוא ז'אנר אמריקאי שמרני ורפובליקני. עד כה לא הוצגו בו דמויות ורודות מכף רגל ועד ראש. זו הפעם הראשונה שאולפן גדול מפיק מערבון, שמעלה את הסוגיה הזו כתמה מרכזית. בהיסטוריה של הז'אנר אפשר למצוא רק בסאב טקסט רמזים לזהות המינית של הגיבורים כמו ב"ג'וני גיטאר" הלסבי עם ג'ואן קרופורד ו"הנהר האדום" שבו מונטגומרי קליפט עורך השוואת אורך קנה בין אקדחים. מי שבאמת מתעקש יוכל למצוא נחמה במערבון האוונגרדי של אנדי וורהול משנת 1969, " Lonesome Cowboys".

המקרים הבודדים שאולפנים גדולים התייחסו לסיפורי אהבה בתוך הקהילה ההומוסקסואלית ואופן הצגתם היתה חיובית היו בשלושה סרטים: בשנת 1970 ביים וויליאם פרידקין את "The Boys in the Band" שתיאר קבוצה של חברים הומואים בניו-יורק. בשנת 1982 הסרט "Making Love" תאר את לבטיו של גבר נשוי המכיר סוף כול סוף בזהותו המינית. הסרט הלא מוצלח שבויים על ידי ארתור הילר נחשב לפורץ דרך בהוליווד של תחילת שנות השמונים. הבמאים היהודים והסטרייטים לא חששו להציג דמויות גאות באור חיובי."פילדלפיה", אולי הסרט ההוליוודי המצליח ביותר שיש בו דמות של הומו במרכזה כלל לא מתעניין במערכת היחסים הרומנטית של הגיבור והקהל בא בעצם לצפות בכוכב קולנוע (טום הנקס) גוסס מאיידס. שלושת הסרטים מתרחשים בערים גדולות ומרכזיות עם קהילה קווירית גדולה. אנג לי מוציא את הסיפורים מהעיר הגדולה ושולח את גיבוריו אל המרחבים הפתוחים של המערב הפרוע.

השאלה היא האם יש מקום לסרט כמו "הר ברוקבק" בעידן שיש בו סרטי קולנוע ורודים אופטימיים או סדרות טלוויזיה מסעירות כמו "הכי גאים שיש" ו"ישנן בנות" מציגות דמויות גאות שפשוט חיות את החיים. קשה להאמין שמלבד המסר המשומש הוא ידבר אל הקהל הקהילתי הורוד שצורך את הסרטים והסדרות. אבל הסרט שבויים על ידי סטרייט בכלל לא פונה אליהם. הוא כן פונה למרבית האנשים שקוראים את הביקורת הזו. הסרט נעזר באמרה שהכוח החזק ביותר בטבע הוא כוחה של אהבה. עוצמת אהבתם של אניס וג'ק נובעת מחוסר המימוש שבאהבתם כי השניים נעלו את עצמם בחשכת הארון כל כך הרבה שנים. כאשר סוף כל סוף מישהו מהם מחליט לעשות צעד נועז, עוצמת הטרגדיה מכה בו בחוזקה. אולי זו גם הדרך של היוצרים להראות מה עלול לקרות אם הרפובליקנים וחבריהם הנוצרים השמרנים יצליחו ליצור חוקים נגד הקהילה הגאה.

אנג לי טוען שהוא רק רצה לביים סיפור אהבה, אבל בינתיים מספק חומר למחשבה עבור הצופים הבורגנים והסטרייטים שיגיעו לצפות בסרט. מי שבאמת צריך לצפות בסרט בארה"ב יעדיף לשרוף את אולם הקולנוע שמציג אותו ולא להיכנס פנימה. האם זו פריצת הדרך החדשה של הוליווד בנושא הקווירי? נחיה ונראה. בינתיים "הר ברוקבק" לא הקדים את זמנו. הוא תוצאה עצובה של רגרסיה חברתית ופוליטית של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. למען האמת, "מסיבת נישואין" סרטו השני של אנג לי משנת 1993 שגיבוריו היו זוג הומואים החיים ביחד ונקלעים לקומדיה מלודרמטית של טעויות, הקדים את זמנו והיה חתרני הרבה יותר. הוא אפילו הצליח להתחבב על הקהל הבוגרני/סטרייטי ובמקביל להציג זוגיות נורמאלית מלאת אהבה בלי שאף אחד ימות בסוף.