Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: סמדר סייר 'קרובה לבית' - ראיון בלעדי

קצת לפני שאני נכנסת לתוך ביצת השחקנים הישראלית אליה משתייכת (אם כי ממש לא בכל המובנים) סמדר סייר, אני שואלת אותה עוד כמה שאלות על הדמות שלה בסרט "קרוב לבית" ועל הקשר המאד מיוחד שבין שחקן והדמות אותה הוא מגלם.

אילו עוד דברים בדמות של סמדר לא משיקים לחייך האישיים?

"כל הדמות הזו היא לא אני!", היא צוחקת. "זה לא משהו שאני כתבתי, זה לא משהו שבא ממני. במשחק אתה אמור להבין את הדמות ולהתחבר אליה ולהזדהות איתה ולגרום לצופים להזדהות איתה. אתה לאו דווקא באמת חייב להאמין במה שהיא מאמינה בו. אתה חייב להבין".

אבל את חייבת לעבור את החוויה שעוברת הדמות כדי שהמשחק יצא אמין! (ותודה לעזרא כפרי שלימד אותי דבר או שניים בראיון עמו).

"נכון", משיבה סמדר. "קודם כל היה לי בזה נסיון כי ב'זינזאנה' שיחקתי רוצחת מופרעת לחלוטין, ילדה שבקושי מתקשרת עם העולם. איך אתה מתחבר לדבר הזה? איך אתה משחק רוצח? איך אפשר להתחבר בכלל למישהו שהוא רוצח?"

אתה מתחבר להרס עצמי, אתה מתחבר אולי לאלימות שקיימת בך ואתה לא מוציא אותה בדרך כלל, לנואשות, אני מציעה.

"זה לאו דווקא. את יודעת, יש כל מיני שיטות משחק. יש את אלו שיגידו לך שכדי לבכות בסצנה הם נזכרו במות כלבם האהוב, יש כאלה שיש להם טכניקה של בכי ויש כאלה שהם באמת היו שם במקום הדמות ועברו את מה שהדמות עוברת. יש כל מיני שיטות ודרכים. נראה לי שאני פשוט מערבבת את הכל בתהליך של היצירה של הדמות ועל הסט הכל נורא ברור. אנחנו [סמדר והבמאיות] רצינו שהכל יהיה טבעי, גם הקטעים המאוד דרמטיים שם. גם אם היא צועקת וגם אם היא כמעט בוכה ומחזיקה את עצמה נורא חזק לא לבכות, זה הכל חייב להיות ברור ומובן וידוע מראש, עד לניואנסים הממש ממש קטנים של איזה פרצוף וחיוך היא תעשה". ההסבר של סמדר עותק את נשימתי. "זה שעות של עבודה עצמית שאת יושבת וחושבת איך לעזאזל את יכולה להעביר את זה". "סמדר מאוד רחוקה ממני קודם כל בהתנהגות שלה וביחס שלה לדברים: אני בחורה מאוד דעתנית ואני גם בחורה שלוקחת אחריות על אנשים אחרים, אימהית באיזה שהוא מקום".

דווקא במחצית השניה של הסרט סמדר לוקחת אחריות על מירית. היא מאמצת אותה.

"אני חושבת שהן מאמצות אחת את השניה, זה לא רק שסמדר מאמצת את מירית. זה צעד שלה [של סמדר], צעד שלה [של מירית]. הן בעצם רוקמות את זה ביחד".

מה את זוכרת מיום הצילומים הראשון?

"צילמנו אותו במין מוזיאון בית כלא בירושלים. המקום היה מאוד מעניין גם בגלל שנעמה [שנדר] שמשחקת את מירית שירתה שם כשהיתה חיילת, אז היא עשתה לי סיורים במקום וזה היה נחמד".

ספרי על המפגש הראשון עם נעמה.

"וידי ודליה קיימו קודם כל פגישות עם שחקנים לפני שהן החליטו להזמין לאודישן. מתוך 200 ומשהו בנות גם נעמה ואני היינו. בגלל שנעמה ואני נמצאות אצל אותה סוכנת, רודיקה אלקלעי, יצא שבאודישן שנקבע לפעם הבאה ציוותו אותנו יחד, כי הן רצו שבנות יכנסו ביחד". השתיים צוותו והוצבו יחד ממש כמו בסרט. "זה פשוט יצא גורלי", אומרת סמדר.

אל מי התחברת על הסט?

"לאנה סטפן ששיחקה את יוליה. היא שחקנית מדהימה. יש לה גם תפקיד מקסים ב"היה או לא היה" של לנה צ'פלין. היא משהו מיוחד, אנחנו עוד נשמע עליה".

את מוצאת את עצמך על הסט כחלק מקבוצת בנות גדולה במקום קטן. האם זה הזכיר לך את 'זינזאנה'? איך שרדת?

"סטים תמיד מזכירים סטים. ביחוד אולי בגלל שאת באה למקום חדש ואת לא מכירה את כל האנשים ואין לך המון זמן לשבת ולדבר כי את צריכה להתאפר ופה ושם וללכת לבצע את העבודה. קודם כל ב'זינזאנה' היו המון שחקנים ופה היתה קבוצה של 20 בנות שרובן היו בכלל ניצבות. זה נורא שונה לעומת שחקניות בקבוצה".

קבוצת נשים גדולה במקום אחד שאי אפשר לברוח ממנו עושה לי רע באופן אישי. כל אחת יותר קודחת מן השניה, חברויות נרקמות וציפורניים נשלפות. איך מסתדרים במצב כזה?

"זה מאוד מעניין מה שאת אומרת. לא נראה לי שזה היה ב'קרוב לבית', אבל הרגשתי את זה ב'זינזאנה' ואז אמרתי לעצמי: 'רגע, אין לי כוח בחיים האישיים שלי לריבים או לאינטריגות'. את יכולה להחליט שאת לא משתתפת בזה. אז כן, ירכלו עלייך מאחורי הגב, כי אם את לא משתתפת אז משתתפים עלייך. את צריכה להוציא מעצמך כל כך הרבה דברים מבחינה נפשית שלהתחיל להתעסק ב'מה זאתי אומרת או נראית', זה נראה לי ממש מגוחך. תמיד את יכולה לא להשתתף בזה וגם תמיד את יכולה להגיד בקול רם: 'בנות, אנחנו בעבודה'. זה משהו מאוד חשוב, כי אתה תמיד תפגוש שחקנים שוב. למשל, סוקי שמשחקת את המפקדת. אני והיא מכירות עוד מ'זינזאנה' ועברנו ביחד את כל הסדרות של בוזגלו. ירון שרף שצילם את 'קרוב לבית' הוא הצלם הראשון שצילם אותי ב'בת ים - ניו יורק'. אין מקום לאגו או לשטויות. אין מקום. אצלי זה אולי חד כי גם אני כותבת ומביימת והימים האלה של הצילומים נראים לי מאוד חשובים. וידי ודליה עבדו על התסריט 6 שנים והגיע היום ויש 20 ימים וצריך לצלם. אין זמן לשטויות. כל בן אדם צריך לעשות את שלו. אני נורא פרפקציוניסטית וקצת שמרנית בנושאים האלו, אז כן, בקבוצות גדולות יכולות להיות אינטריגות אבל אני יכולה להגיד לך חופשי שאני כמעט לא רואה את זה. אם אני רואה את זה, אני מתרחקת מזה".

בחלק השלישי של הראיון נפשפש קצת בעברה של סמדר כרקדנית בלט ומעברה לתחום הוידיאו דנס ונשמע חוויות על העבודה עם אחד הבימאים היותר מרתקים שיש היום, חיים בוזגלו.